צעקות של תסכול מהצד שלי,

איזה עקיצה שאמרתי שידעתי שתרתיח אותו ואז הוא צורח עליי כמו בהמה

ומאיים לקחת לי דברים, לגרום לכבד אותו עאלק, זה שתקח לי את המחשב ואת הנייד לא יעזור לי לכבד אותך

זה יעזור לי לתעב אותך יותר. זה יעזור לי לשנוא אותך. לשנוא את עצמי.

ואז הוא הולך ונעלם לחדר מחשב, ואני ממשיכה לצרוח 

על זה שאומרים שאני לא אחראית והם האשמים. 

''למדנו ממישהי'', התחלתי לצרוח גם עליה, ואז הוא נכנס שוב.

''אנחנו לא אוהבים אותך''

''את לא רצוייה פה''

''צאי לי מהבית''

''מצידי תגורי ברחוב''

''זה מה שאת רוצה לשמוע, כי הנה עכשיו זה אמיתי''

ואמא שלי מהצד לוחשת ''אוייש אלי'', והוא צורח עליה שתסתום את הפה.

''את נטל''

''עצם בגרון''

''תצאי כבר מהבית הזה אני לא רוצה לראות אותך''

''שום דבר פה לא שייך לך''

ואחרי עוד כמה כאלה הוא חוזר לחדר מחשב.

ואני מתחילה לבכות מול אמא, ''בואי אני אקח אותך לסבתא''

כי זה מה שאני צריכה עכשיו, ללכת לסבתא בשביל שאתם תוכלו להזדיין.

אז נכנסתי לחדר בצעקות ובבכי, ''אין לכם ילדה יותר''.

כשעברתי בחדר מחשב לחשתי ''כל הכבוד'', לא יודעת אם הוא שמע.

נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות. ושאני אומרת נכנסתי אני מדברת על לפני שעה.

ומחשבות, מחשבות, מחשבות.

בהתחלה חשבתי לארוז הכל ולעבור לסבתא, 

היא גרה שני מטר אז זאת לא כל כך בריחה.

ואז חשבתי להתאבד, לתת לו הרגשה שהוא ניצח, לגרום לו להתחרט על זה כל החיים

שיבכה, שיסבול, שישאל את עצמו למה.

אחרי זה עולות מחשבות של להכנס לשיגעון, לקחת סכין ולדקור אותו בשינה.

שיסבול, שאני אחייה עם האשמה. להוציא את כל מה שאני סופגת.

ואז חשבתי לברוח, להפסיק להופיע בציבור, להיות הומלסית.

אולי הטנדר הזה של העמותות יתפסו אותי כמו שהם אומרים שהם עושים,

יתפסו אותי לפני שאני אזיק לעצמי ויטפלו בי.

אבל לאן אני אברח, אני מספיק פחדנית בעצמי 

ואם אני רואה הומלס אני בורחת לקצה השני של הרחוב.

אז חזרתי להתאבדות,

ושוב לבריחה לסבתא,

קפיצה מהחלון.

בריחה לסבתא,

לתלות את עצמי.

אני לא יכולה יותר. אני במצב נפשי שאין לי כוחות יותר לסחוב את עצמי.

לא רוצה לבכות יותר ובטח לא בגלל משהו שהוא עשה לי. שהוא עושה לי כל יום.

נמאס לי. נמאס לי לספוג ולספוג.

גם מהחברים, גם מהבית ספר, מהמשפחה ובמיוחד מההורים. אני לא יכולה יותר..

אם מישהו רוצה לאכסן אותי, אפילו רק לשבוע.

יום, יומיים. האוטו הראשון שבא, אני עולה עליו בלי חרטות.

תעזרו לי.

אני רוצה לברוח.

ונמאס לי לפחד.