בדיקת דם. אמל'ה. לא עשיתי בדיקת דם מכיתה ד' מסיבה מסויימת, לא סתם התחמקתי מזה כמעט 5 שנים.

אז שלא נדבר בכלל על הצום של ה-12 שעות שהתחלתי טיפה יותר מידי מוקדם וכשנזכרתי שאני רעבה לא יכלתי יותר.

נכנסים לקופת חולים, יש לציין שזה בוקר, שבע ארבעים אם לדייק, לוקחים מספר. 264 נראלי זה היה. הדבר הזה שמדבר ומבשר רעות, כי הטור שלך קרוב ואתה עוד מעט צריך להיכנס אומר 104. 104 ? מה ? וואו אני אחכה המון! יש! ואז אמא שלי נכנסת,

"אמא אני 264."
"אבל אני 104, זה טור אחר."

היא נכנסת ומביאה את הבדיקת שתן שלה או מה שזה לא יהיה.

''רגע את אמא של שי ?''
''כן''

''תגידי לה שהיא יכולה להיכנס''

שיט שיט שיט שיט שיט. אני באה ומתיישבת והוא אומר לי, ''לא חמודה שבי שם, הבחור שם יטפל בך''

או במילים שלי, ''אני עסוק מידי לכי לבחור הצעיר הוא ידקור אותך למוות.''

ואני מלמלת לעצמי, ''למה אתה לא יכול לדקור אותי ? אתה נראה יותר מנוסה אני לא רוצה בחור צעיר בכיפה אני לא בוטחת בו! הצילווו, תעזור לי''

והוא מסתכל עליי במבט של WTF ?! ואני מתחמקת ממנו והולכת לשבת ליד הבחור הצעיר.

הבחור מסתכל עליי ושואל שאלות, אני רק בוהה בכיפה, ''אל תדקור אותי 20 פעם, פליז.'' 

הוא מוציא את המחט ומסדר את המדבקות והמבחנות. ''אל תסתכלי'', אמא עומדת מעליי ולוחשת.

''קצת מאוחר לזה'', אני עונה לה חצי בוכה חצי כועסת.
 

''אז איזה יד את תורמת לי?'', הוא מרוצה מעצמו אבל לא קולט שהוא לא באמת מצחיק.

אני מראה לו את הידיים שלי, ''אין לי באמת ורידים.. אתה לא תמצא במילא אז תרגיש חופשי לחורר אותי, בעצם לא!''

הוא מסתכל ובוחן, עושה פרצוף ומוציא את הדבר הזה שחונק לך את היד וכמובן שחונק לי את היד.

''תלחצי'', יוצא שאני יושבת לפחות 5 דקות ומעוותת את היד שלי לאגרוף ובחזרה.

''בן זונה זה לוחץ אני לא יכולה יותר'', והוא משיב ''אין מה לעשות''.

''כוסעמק עם החרא בן אדם הזה כואב לי אני לא יכולה הצילו, קחו אותי מפה!''

הוא מוציא את המחט מהכיסוי ואני עוצמת את העיניים.

דקירה. אני רואה את הצינור וכמה דם יוצא משם. מבחנה אחת, עוד אחת ועוד אחת.

בלילה שלפני חשבתי שאני אביא את האוזניות שלי ואני אשמע מוזיקה אבל אין לי פלאפון !!!!

הוא מוציא את המחט ואני מתייפחת מכאבים. עד עכשיו כואב לי !

תכננתי בסוף לשתות שוקו מהמכונה אבל לקחו אותה ):

אני שונאת את הפאקינג בדיקות דם האלה, בבקשה שיצאו לא טובות שלפחות משהו יצא מהעניין הזה ושיגידו ''מזל שעשית'', כי ככה אני אצא עם הרגשה טובה של גיבורה שכרגע הצילה בן אדם ממוות. במקרה הזה אני אציל את עצמי.

ולכותרת השנייה.

כמו שכתבתי, לא לקחתי את הפלאפון מכיוון שעדכנתי תוכנה ובאמצע הלילה המחשב נכבה אז האייפון נתקע ולא עבד בבוקר.

זה נורא, בתור מכורה לאייפון. זה פשוט נורא. 

את צריכה לשאול את אנשים מה השעה, פאקינג שאלתי את אותו בן אדם 5 פעמים כדי שיתייחס אליי.

בתור אחת שהכיתה שלה בוואטסאפ פיספסתי דיי הרבה מהיום הזה, בדיחות אישיות וריכולים על המורות וכאלה.

שלא נדבר על ההפסקות שכולם באייפון אז אני גם צריכה, ועוד תכננתי לבקש מחברה שלי לעבור לי שלב בקאנדי קראש..

המערכת שעות שלי באייפון, אני צריכה להעביר מסרים ואני עושה את זה דרך האייפון.

לעדכן את אמא שחברה באה במקום אחרת, אייפון.

שעה חופשית, הכי השתגעתי, אין אייפון!!!
פאקינג פייסבוקקק. להצטלם!!!!!!!

אבל הכי נורא זה שלא יכלתי לסמס, זה נראלי הכי נורא בשבילי, שצריך לחפש את האדם במקום לכתוב לו סמס מהיר.

באיזה שהוא שלב יש לזה יתרונות כי אמא לא חופרת, אבא לא מציק

אין הודעות מייאשות שאין לך כוח לענות להם.

אבל אתה מנותק. מנותק מהחברה, מנותק מהחיים, כמה שזה נורא להגיד אבל החיים שלנו בסמארטפונים.

איך אני זוכרת שאמרתי 

''לי זה לא יקרה, אני לא אשב כמו בת דודה שלי מול האייפון 24/7''

טיפשה.