חירבוש בלבוש

אני הרבה זמן רציתי לכתוב לך משהו כזה ומאד לא הייתי בטוחה איך ומה בדיוק אבל החלטתי שאולי עכשיו זה אפשרי...

אני חושבת שאתה מתאר לעצמך מה אני מרגישה\חושבת..

אני בעצמי לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק...פחד..רכושניות..אגואיסטיות?

אני בעצמי לא יודעת מה בדיוק מפריע לי- מה באמת עובר לי בראש, כל הדברים שקשורים...

גם מה שהבנתי שאני מרגישה אלו רגשות של ברורים לי אבל הם די חזקים

יש בי פחד שיוולד לך ילד בשנים הקרובות ושתצור משחה חדשה. פחד שאני רואה כלגיטימי לאור מערכת היחסים שבחרת לעצמך.

אני לא יודעת למה הרעיון הזה מאוד קשה לי אפילו לחשוב עליו, אני כאלו לא מוכנה לחשוב על שום אפשרות שבה אני ורועי לא נהיה יחידים. שיהיה לך עוד ילד\ילדה.

פעם אפילו חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאם תוולד בת זה עוד יותר יהיה הזוי ועצוב ונורא בשבילי.. אני לעולם לא ארצה שתהיה לך בת אחרת חוץ ממני.

ואולי זה כואב גם להרגיש את זה, גם אם זה מה שיביא לך אושר, אני, לא רוצה שזה יקרה.

אולי זה בא מאוגואיסטיות אבל אני חושבת שזה בעיקר בא מפחד שכאשר דבר כזה יקרה לך בגיל 50 (50+..) ואני עוד מעט בת 18 ורועי בן 20.. כולנו כל כך גדולים...

בעצם כל אחד יותר שקוע בעצמו והחיים המשפחתיים שלנו מתנתקים יותר ויותר, איננו זקוקים זה לזה עוד ובקרוב, כשאני אסיים צבא- כלל לא.

הכוונה שלי היא שמצב כזה שאנחנו גדולים ולך אולי קיימת אפשרות להקים משפחה חדשה, כל אחד יהי עם עצמו בדף חדש ללא צורך באחר. וכאן תיווצר התנתקות סופית של המשפחה שלנו.

וכמובן שאם תהיה לך משפחה חדשה תצטרך ותרצה להשקיע בה.

וכמובן שגם אני מפחדת על אמא- שזה יפגע בה ויהרוס רות, ישבור את לבה. אני חיה עם אמא ואני ואמא מאד קרובות ואני יודעת מה היא מרגישה והיא משתפת אותי לפעמים אז אני יודעת שזה משהו שמאד יכאיב לה.

ברור שבן אדם צריך לחשוב על עצמו קודם כל ולהתעסק באושר שלו- תעשה את זה. אבל חשוב לי שתדע מה אני מרגישה לגבי זה..

אני מוסיפה לברכה\מכתב הזה תמונות שלי ושל רועי שהיינו קטנים שתזכר שגם אנחנו היינו קטנים ושפעם היינו משפחה.

אוהבת יסמין

כשהתחלתי לכתוב את זה דמעות החניקו לי את הגרון ובאמת מצאתי את עצמי מגמגמת מול הנאום שהתנגן לי בראש כבר הרבה זמן, הכול נחלש. לא הייתי מסוגלת להיות רעה ועוקצנים כמו שניסיתי ורציתי להישמע.

הכול מגומגם, הכול חלש במכתב הזה.

אני כל כך פחדנית שהבאתי לו את זה לפני שהוא טס כדי שאני לא אצטרך לראות את הפנים שלו אחרי זה, אולי רק עוד שבוע שבועיים. זה הקל.

בדיוק שרציתי להביא לו את זה, הוא התחיל איתי שיחה בנושא של המשפחה, פחות בכיוון הזה אבל...בכול קשור להכול. ולא הצלחתי לדבר עוד פעם.

הוא אמר שאני כנראה צריכה למצוא מישהו לדבר על זה כי כנראה איתו אני לא מצליחה. ויותר מאוחר הבאתי לו את המכתב בצירוף בובת תינוק.

הכוונה שלי בכול זה הייתה להכאיב לו, להבהיר לו את מה שאני מרגישה.

אבל יותר מאוחר קיבלתי אסמס ארוך על כמה שהוא אוהב אותי ולא משנה מה תמיד נהיה משפחה. זה רק מדכא אותי. פספסתי את המטרה? הוא לא הבין אותי?