לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אורגזמה של מילים


החיים הם כמו מעשה אהבה. אפשר בפראות ובעדינות, בעוצמה שקטה או עם הרבה רעש. יש משחק מקדים, רגעים של איחוד עמוק... ויש אורגזמה. התפרצות נטולת גבולות של עונג שמאחדת עולמות, מימדים, בני אדם וטבע. זה מה שקורה לי כשאני יוצרת.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לרקוד עצמאות לצלילי חופש


הוא יצא משום מקום הריקוד הזה שלא היו לו כוונות וגם לא רמזים מוקדמים.

ארבע וחצי לפנות בוקר, רחוב ידידיה פרנקל פינת אברבנאל. ליל עצמאות, מסיבת רחוב בפלורנטין לקראת סיום. ערמות של זבל ברחובות, בקבוקי אלכוהול ריקים, שמשות מנופצות, המוני צעירים חוגגים ברחובות ליד, מוסיקה רחוקה נשמעת מכל הכיוונים. המשטרה שהפרידה קטטה מוקדם יותר הלילה החליטה שזו העת לפרוש. פרצופים שמחים, שיכורים, מתנדנדים, צבעוניים. אורות תלויים על כמה מרפסות מזכירים שהערב באנו לחגוג עצמאות.

שלושה מתופפי דרבוקות וחצוצרן מאלתרים מנגינות שנוגעות בלב, מדי פעם מוסיפים קולות, מילים, נהימות.
זוג חברים אהובים, אנשים שנושמים חופש כדרך חיים ואני.
זזים את המוסיקה הזאת כאילו היא נובעת ישירות מהבטן שלנו. מהלב. מהנשמה.
התנועה יוצאת לבד. לא ברור מתי ואיך היא בכלל התחילה.
רוקדים בעיניים פקוחות, עיניים עצומות, נוגעים, מתנתקים, מחבקים, עוזבים.

דגדוגים נעימים מטיילים לי בגוף. האנרגיה הזו שלא שואלת אף אחד. היא רוצה להיות, לנבוע כאילו אין מלבדה. ככה לא רוקדים היום במועדונים. שם זה הפך להיות מכאני והמוסיקה נשמעת אותו דבר.

אבל עכשיו חופש. חופש מתפרץ ואני מאושרת. כל כך מאושרת שבא לי לצרוח ולבכות.
מלטפת, מתפרעת במקצבים לטיניים, אפריקאים, סקסיים, מוזרים, כאלה שלא קשורים למוסיקה וכאלה שכן, מטלטלת ישבנים, שדיים, ידיים. נושמת, מסתחררת, מחייכת.
התנועה בוכה וצוחקת את האושר שלי במקומי.

שלושה אנשים רוקדים באמצע הרחוב והעוברים ושבים מסתקרנים, מחייכים, עוצרים לרגע להסתכל, מצטרפים ורוקדים איתנו. מפלרטטים. בחור אחד גונב כמה דקות על אחת הדרבוקות, משנה לנו את הקצב.
פתאום אנחנו הרכב של כעשרה חבר'ה. כמה שנראים תושבי פלורנטין בוהמיים, אפריקאי, כמה ערסים, אתיופי או שניים, ואנחנו. הסקסופון משמיע את הגרסה הכי מדהימה ששמעתי ל- Besame Mucho לצלילי דרבוקות קצביים. מנגנים מדהים שאפשר לעוף...
כולנו רוקדים, כולל הערסים (בחיי, נשבעת!), וטוב לכולנו יחד. נעים כזה. המנגינה נפסקת והערסים פוצחים בפזמון מזרחי מאחרוני הלהיטים. משתלב מדהים בקצב. "כולם צריכים להתבטא" מחייך החצוצרן. הוא חוזר לנגן כשלפתע פונה אליו אחד הערסים ואומר "אחי, שים שים משה פרץ". אנחנו צוחקים ומחייכים וממשיכים לרקוד. לחיי העצמאות והאחדות. ככה זה בישראל. וזה, אם תשאלו אותי, חלק מהקסם שלנו.

* מוקדש באהבה לולרי ודרור.
נכתב על ידי * מאוהבת בחיים * , 20/4/2010 23:31   בקטגוריות חוויות ורגעים בדרך, קטעים אחרונים, I was touched by, חיים, רגשות, תשוקה, אופטימי, אנשים, חברים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כינוי:  * מאוהבת בחיים *

בת: 43

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל* מאוהבת בחיים * אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על * מאוהבת בחיים * ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)