חמש וחצי בבוקר. שומעת את העולם מתעורר לאט לאט. ציפורים מדברות, הירח דק דק, תלוי בשמיים כמו מוחזק בחוט. השמים תכלת, לאט לאט נצבעים ורוד-אדמדם מתהווה. הזריחה מתקרבת. רגע קסום בכל פעם מחדש. שווה לא לישון כל הלילה בשביל לתפוס אותו בעיניים, בראי הנשמה.
יש משהו מטהר, מתחדש בזמן הזה. כל יום שמתחיל מאפשר להתחיל חיים חדשים, לבחור מה לקחת אליו ומה להשאיר באתמול. מתמסרת לקרירות האופיינית לבוקר אביבי שחודרת מעט לעור, אך גם מלטפת. מסניפה את ניחוח הבוקר, את האוויר הנקי, נפתחת לרגע הזה ומחבקת אותו בשתי ידיים.
אוהבת את השעה הזו כמעט כמו את הלילה, הזמן האהוב עלי ביממה. בלילה חיה את החושך. מאוהבת בשחור הזה, בשקט מסביב שמוציא את העולם הפנימי החוצה, נותן לו חיים ומקום. אף אחד לא מציק, לא מתערב בפרטיות של הזמן הזה. העולם ישן ואני פורחת. יש משהו מרגיע בתחושת ה"נגמר" הזאת. אפשר לעצור, להקשיב, להיות... או להיפך, לצאת להשתולל, לייצר חוויות. כך או אחרת בלילה מרגישה הכי חופשיה. הכי יכולה להיות אני עד הסוף. משהו בחושך מדגדג את מי שאני.
הוא יצא משום מקום הריקוד הזה שלא היו לו כוונות וגם לא רמזים מוקדמים.
ארבע וחצי לפנות בוקר, רחוב ידידיה פרנקל פינת אברבנאל. ליל עצמאות, מסיבת רחוב בפלורנטין לקראת סיום. ערמות של זבל ברחובות, בקבוקי אלכוהול ריקים, שמשות מנופצות, המוני צעירים חוגגים ברחובות ליד, מוסיקה רחוקה נשמעת מכל הכיוונים. המשטרה שהפרידה קטטה מוקדם יותר הלילה החליטה שזו העת לפרוש. פרצופים שמחים, שיכורים, מתנדנדים, צבעוניים. אורות תלויים על כמה מרפסות מזכירים שהערב באנו לחגוג עצמאות.
שלושה מתופפי דרבוקות וחצוצרן מאלתרים מנגינות שנוגעות בלב, מדי פעם מוסיפים קולות, מילים, נהימות. זוג חברים אהובים, אנשים שנושמים חופש כדרך חיים ואני. זזים את המוסיקה הזאת כאילו היא נובעת ישירות מהבטן שלנו. מהלב. מהנשמה. התנועה יוצאת לבד. לא ברור מתי ואיך היא בכלל התחילה. רוקדים בעיניים פקוחות, עיניים עצומות, נוגעים, מתנתקים, מחבקים, עוזבים.
דגדוגים נעימים מטיילים לי בגוף. האנרגיה הזו שלא שואלת אף אחד. היא רוצה להיות, לנבוע כאילו אין מלבדה. ככה לא רוקדים היום במועדונים. שם זה הפך להיות מכאני והמוסיקה נשמעת אותו דבר.
אבל עכשיו חופש. חופש מתפרץ ואני מאושרת. כל כך מאושרת שבא לי לצרוח ולבכות. מלטפת, מתפרעת במקצבים לטיניים, אפריקאים, סקסיים, מוזרים, כאלה שלא קשורים למוסיקה וכאלה שכן, מטלטלת ישבנים, שדיים, ידיים. נושמת, מסתחררת, מחייכת. התנועה בוכה וצוחקת את האושר שלי במקומי.
שלושה אנשים רוקדים באמצע הרחוב והעוברים ושבים מסתקרנים, מחייכים, עוצרים לרגע להסתכל, מצטרפים ורוקדים איתנו. מפלרטטים. בחור אחד גונב כמה דקות על אחת הדרבוקות, משנה לנו את הקצב. פתאום אנחנו הרכב של כעשרה חבר'ה. כמה שנראים תושבי פלורנטין בוהמיים, אפריקאי, כמה ערסים, אתיופי או שניים, ואנחנו. הסקסופון משמיע את הגרסה הכי מדהימה ששמעתי ל- Besame Mucho לצלילי דרבוקות קצביים. מנגנים מדהים שאפשר לעוף... כולנו רוקדים, כולל הערסים (בחיי, נשבעת!), וטוב לכולנו יחד. נעים כזה. המנגינה נפסקת והערסים פוצחים בפזמון מזרחי מאחרוני הלהיטים. משתלב מדהים בקצב. "כולם צריכים להתבטא" מחייך החצוצרן. הוא חוזר לנגן כשלפתע פונה אליו אחד הערסים ואומר "אחי, שים שים משה פרץ". אנחנו צוחקים ומחייכים וממשיכים לרקוד. לחיי העצמאות והאחדות. ככה זה בישראל. וזה, אם תשאלו אותי, חלק מהקסם שלנו.
זה שם וזה בוער בי כבר שנים. משהו בי רוצה להישמע. קול, צבע, צורה, תנועה... אין לי מושג מה, וזה גם לא משנה. ואני... אלופה בלסגור, להסתיר, להסתתר, להתנתק מהעולם ומה שקשור בו. אני כותבת והבטן שלי משתוללת. ואני סוף סוף נכנעת לה ונושמת את הנשימה הכי עמוקה שאני יכולה מבלי להיחנק, וכותבת. הפעם לא למגירה ולא למחברת הפרטית שלי, שאוי ואבוי אם מישהו רק יעז להציץ בה. אני כאן, ואין לי מושג מה יקרה פה. אין לי מושג מה ייצא ממני. אבל כנראה שהגיע הזמן. מגיע לי להקיא את האוקיינוס הזה ממני, כי הגלים שלו כבר יצאו מכל פרופורציה אפשרית. אז זה עדיין לא שמי האמיתי, אבל לא כי אני רוצה להסתתר. אולי כי אני רוצה להיחשף לאט לאט, כמו שמשילים בגדים במשחק מקדים. וגם כי בעולם הגוגל, תודו, זה עלול להיות קצת יותר מדי...
אז מי אני? כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין לי באמת מושג. ההגדרות האלה משתנות מיום ליום והן בטח בכלל לא רלוונטיות. כי "אני" משתנה מיום ליום. ו"אני" מבינה מיום ליום. ושוב לא מבינה כלום. ואולי הכי כיף זה להבין שאני בכלל לא מבינה כלום. ועוד יותר כיף שאני גם לא יודעת כלום. אז אפשר פשוט לחיות בסבבה אין סופית שכזו. גם אם אתה האדם הכי עמוק עלי אדמות.
עד לא מזמן הלא נודע הפחיד אותי פחד מוות. ולא סתם אני אומרת מוות. מוות כי ממש ראיתי את עצמי מתה ואת העולם שלי חרב בתוך הלא נודע. ושלא תטעו, אני אדם מאוד אופטימי מטבעי... הרבה קרה מאז ועד עכשיו. לאחרונה הלא נודע הזה התחיל להטריף אותי בקטע טוב. הלא נודע מרגש! הוא פותח הרבה הזדמנויות, אפשרויות, מציאויות. אז הקטע החדש זה לא לדעת :-)
ולהמשיך ללמוד, לגלות, לשאול שאלות, לטייל, לרקוד, לבלות, ליצור, לדבר, לעשות אהבה, לשיר, להקשיב, לנשום, לעשות שטויות, להימאס, להתרגש, להיפתח, לקרוא, אבל לא עיתונים, ללכת לים, לא לראות טלויזיה, לא לשמוע חדשות, לעשות יוגה, להתאהב, ללטף חתולים, לגלוש באינטרנט, לשמוע מוסיקה, להכיר אנשים מגניבים, להתלבש, לקנות, לאכול שוקולד וסושי (יאמי!), לפתוח ולסגור מעגלי נשים, לצפות בשקיעות.... - כל הדברים שאני אוהבת לעשות (בטוח שכחתי משהו). אה... ולכתוב בלוג, משהו שאני כבר מתחילה להתאהב בו.
אבל הכי חשוב, בינינו, זה ליהנות כאילו אין מחר. לתפוס את הרגע בקטע הכי חי שלו. גם אם לפעמים אנחנו שוכחים. הרגע לא חוזר. וזה מה שאני באמת משתדלת לעשות כל יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
