דרך עינייך השחורות, יפה שלי, רואה את העולם בזוהרו. למרות שאינך כאן לידי, מרגישה חומך קרוב. אוחזת בידייך הרכות, עמוק אל ריאותיי רוחך נושמת, מתעטפת בהילת המלאכים הלבנה שלך.
בימים שטופי שמש שרועה על החול, געגועיי אלייך גואים, מתנחמת בים הכחול. מן המים חצי שקופה עולה דמותך, מרימה מכחול, צובעת גופך בצבעים. רואה אותך אי שם בעולם הגדול, עושה קסמים.
ואני כאן, אוהבת אותך ללא גבולות, חצי שנה בורחת ממני נשמתי, צוללת אלייך בלילות. זכרי יפה, אין זמן ואין מרחק. אני ואת לעולם נישאר נשמה אחת. כפי שאת חיה בתוכי ואני בתוכך, יום אחד נגור דלת מול דלת.
מאי 2005
* השיר הזה נכתב לחברה יקרה, אחותי בלב ובנשמה, שאני אוהבת כל כך, שלפעמים זה נראה לי מטורף שאני בכלל יכולה ככה לאהוב.
אחרי תקופה ארוכה בה היינו צמודות היא טסה לחו"ל לתקופה בלתי מוגדרת. והכי שמחתי בשבילה בעולם, כי ידעתי שיקרו לה דברים טובים, אבל התגעגעתי עד דמעות.
בזמנו לא ידעתי, שבעוד שנתיים בזמן הזה בדיוק אני אהיה אצלה בבית, בפלורידה. נקודת פתיחה לטיול ארוך.
אני כותבת מאז שהייתי ילדה בת שש. כתיבה בשבילי היא המון דברים, וללא ספק חלק מאוד חשוב בחיי. היא אמצעי להבין את עצמי טוב יותר. כל מה שהמוח שלי לא מצליח לפענח בתוך עצמו מתבהר על הנייר ולרוב נפתר.
היא עוזרת להגשים דברים- להפוך רעיון למשהו חי וקיים במציאות. היא מאפשרת לעשות סדר בראש וכיוצא בזאת בחיים. לשחרר, לנקות מעצמי את כל הזבל שאני לא צריכה יותר בפנים.
היא מאפשרת פורקן, שעבורי דומה ללצרוח מעומקי נשמתי בקולי קולות. מה לעשות שאני גרה בתל אביב ולצרוח לא יוצא לי הרבה... וגם אם כן, זה עדיין שונה. כי לצרוח (כמו גם לרקוד, לגמור, לעשות ספורט...) מאפשר פורקן ממשהו כללי. כתיבה מאפשרת פורקן מנושאים ספציפיים.
דבר נוסף, חשוב ומשמעותי, שכתיבה מאפשרת הוא ריפוי. ביטוי כשלעצמו הוא דבר מאוד מרפא. כשמשהו בתוכנו דורש מקום, הוא נרגע כשמקבל אותו.
מעצם זה שהוא קיבל קול, מקום, תנועה, במה, הריפוי מתרחש. לא צריך הרבה יותר מזה בדרך כלל. ממש כמו ילד קטן שבועט וצורח, מחכה לקבל תשומת לב מאמא. אם היא תתעלם הוא ימשיך לרקוע ברגליים. אם תפנה אליו, תחבק, תעניק לו כמה רגעים של התמסרות טוטאלית, הוא יבין שאין צורך בדרמה. אמא כאן. ואז הוא יפסיק. כמו אותו ילד, כך גם הרגש שבתוכנו מבקש חיבוק, הקשבה, זמן איכות לעצמו. אחת הדרכים להעניק לו את המתנה הזו היא כתיבה.
לאורך שנים כתבתי לא מעט יומנים והרבה שירים. רבים מהם נכתבו ברגעים מאוד משמעותיים בחיי. כל שיר הוא תא בלב, דמעה, צחוק, נשימה או כולם יחד. הם היו במגירה שנים ארוכות והחלטתי לתת לכמה מהם אור. מגיע להם.
Stronger, Wilder, Knowing myself All that i am, Running in open fields, Hugging the cool wind that is touching my face. If you look at me now My sparkling eyes will tell you That this is me- All that i can be.
Running and laughing, Pain is just another step towards freedom, Just another breath we take Before it all calms down, Before you again hear me laughing, Running with open arms And an open heart.
So thank you for hurting me. Thank you for bringing me down. It's just another sound When i hit the ground I look up. And nothing else can stop me, Nothing else can make me hold my breath.
I'm wearing my crown In the kingdom of life Where we always get a second chance. Winking to myself in the mirror, A woman full of grace Celebrating another step, Another day, Another smile.
Watching you from far away, Don't know who you are. Emptiness in your staring eyes, Searching for something, Wondering... it might be there. You are beautiful.
The pain inside is slicing your human flesh. You are smiling, One tear is rolling down your skin. In this moment of suffering and faith You are beautiful.
Then anger is rising, Tearing you from deep within. You are screaming, Pretending that there is nobody but you in this world. Nobody can see your your ugliness, your pain. Watching you from a closer view, You are beautiful.
When you are loosing your mind Kicking, punching in the empty space, Burning up in loneliness, despair, Wishing to disappear, to be vanished away. I'm right behind you now. You are beautiful.
Don't know who you are. You can't see the tenderness, the grace That is within your broken eyes.
What was life about when you lost your ability to love? What hurt so bad you couldn't even cry? Look deep into my eyes It is your reflection- Your perfection. In these eyes you are always beautiful, Always beautiful.
10.5.08 Antigua, Gutemalla
* The inspiration to writing this poem came to me from watching poor Guatemalan women. Looking into their beautiful dark eyes, i found great pain, emptiness and hopelessness.
כשתהיה רחוק אזכור נשימותיך הקרובות, ובכל פעם שתביט עלי אפריח ניצוצות. באהבת אמת אדע לכסות את כל שבריך, כשתשמע את קול האניות באופק המבשרות על תום נדודיך, אשקיט את הצפירות. אפתח בך דלת לתשוקות שבחייך לא ידעת, בעורקיך רועדות. נותנות בך חיים, טעם נעורים. אהיה אדמה רחבת ידיים, אפריח שדה פרחים. אהיה עבורך טעם החיים, חופש נעורים.
קוסמת, גואה ונעלמת. תמיד חוזרת, מנתקת מידיי כדור פורח- עולם מואר. ארקוד עד סוף ימיי את הריקוד הזה איתך, אשיר את כל שיריי, שבשמים יישמעו. ידיי האל בנו ייגעו, ישלח עלינו גשם של קסמים, קשתות בשלל צבעים. צחוק הילדים
צרחות אימתניות.
בטן עולה ויורדת,
דמעות זולגות על שדיים עגולות חשופות.
אני הכי יפה כשאני מכוערת.
אש פראית.
כפות רגליים יחפות על גחלים לוהטות,
על שברי זכוכית בנפשי הסוערת.
הדרך פשוטה
כשאני אוהבת את מה שאני רואה במראה.
הכי יפה כשאני מאפשרת.
העולם סביבי מתנפץ לרסיסים,
הר געש מתפרץ
מחריש את העיר הבוערת.
כבר לא איכפת לי מה הם אומרים.
הכי יפה לעצמי מאשרת.
דקה לפני שהעולם חרב ונולד חדש-
מפולת בטון,
אבק של אמת שקרית מתפוררת.
רוקדת בלילה על המגדל הכי גבוה בעיר
נשימה לפני שהוא קורס.
שרה בקולי קולות
בפה פעור לאורות הדולקים סביבי.
מנערת שאריות זיוף.
לשון בחוץ, שיניים חשופות,
טיפות רוק ניתזות לכל עבר.
צורחת את עצמי לדעת
ולא איכפת לי איך אני נראית.
כל כך יפה כשאני מכוערת.
שנייה לפני שהכל נעלם
קירות רועדים,
מערת החשק נוטפת בוערת.
טועמת את חופש החיים בין רגליים פתוחות,
ידיים לופתות,
לצליל נהימות את הישן שבי גומרת.
.
.
.
.
.
הולכת יחפה בשביל
בין עצים ופרחים צבעוניים.
ציפורים מצייצות,
נחלים זורמים,
השמש מאירה.
אישה מכוערת-יפה
עם חיוך ממזרי על הפנים
מתפשטת,
קורצת,
קופצת למים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
