אורגזמה של מילים

אני כותבת מאז שהייתי ילדה בת שש.
כתיבה בשבילי היא המון דברים, וללא ספק חלק מאוד חשוב בחיי.
היא אמצעי להבין את עצמי טוב יותר. כל מה שהמוח שלי לא מצליח לפענח בתוך עצמו מתבהר על הנייר ולרוב נפתר.

היא עוזרת להגשים דברים- להפוך רעיון למשהו חי וקיים במציאות.
היא מאפשרת לעשות סדר בראש וכיוצא בזאת בחיים. לשחרר, לנקות מעצמי את כל הזבל שאני לא צריכה יותר בפנים.

היא מאפשרת פורקן, שעבורי דומה ללצרוח מעומקי נשמתי בקולי קולות. מה לעשות שאני גרה בתל אביב ולצרוח לא יוצא לי הרבה... וגם אם כן, זה עדיין שונה. כי לצרוח (כמו גם לרקוד, לגמור, לעשות ספורט...) מאפשר פורקן ממשהו כללי. כתיבה מאפשרת פורקן מנושאים ספציפיים.
 
דבר נוסף, חשוב ומשמעותי, שכתיבה מאפשרת הוא ריפוי.
ביטוי כשלעצמו הוא דבר מאוד מרפא. כשמשהו בתוכנו דורש מקום, הוא נרגע כשמקבל אותו.

מעצם זה שהוא קיבל קול, מקום, תנועה, במה, הריפוי מתרחש. לא צריך הרבה יותר מזה בדרך כלל.
ממש כמו ילד קטן שבועט וצורח, מחכה לקבל תשומת לב מאמא. אם היא תתעלם הוא ימשיך לרקוע ברגליים. אם תפנה אליו, תחבק, תעניק לו כמה רגעים של התמסרות טוטאלית, הוא יבין שאין צורך בדרמה. אמא כאן. ואז הוא יפסיק.
כמו אותו ילד, כך גם הרגש שבתוכנו מבקש חיבוק, הקשבה, זמן איכות לעצמו. אחת הדרכים להעניק לו את המתנה הזו היא כתיבה.

לאורך שנים כתבתי לא מעט יומנים והרבה שירים. רבים מהם נכתבו ברגעים מאוד משמעותיים בחיי. כל שיר הוא תא בלב, דמעה, צחוק, נשימה או כולם יחד. הם היו במגירה שנים ארוכות והחלטתי לתת לכמה מהם אור. מגיע להם.