אורגזמה של מילים

לפני יומיים התקשרתי לאחל יום הולדת שמח לחבר טוב טוב, שאני אוהבת מאוד. מכירה אותו עשר שנים מאז היותי בת שבע עשרה.
באיזשהו שלב שאל "את יודעת בן כמה אני היום"? "לא..." עניתי. "בן 40 מאמי. היום אני בן 40" ענה מחייך.

ואני... פשוט התחלתי להתגלגל מצחוק! הוא מיד הצטרף, משועשע כמוני.
הילד הנצחי הזה, שלפעמים אני מרגישה שאני יכולה להיות אמא שלו (ואני אומרת את זה בקטע הכי טוב בעולם ועם הרבה אהבה)... הילד בן ארבעים! :-)

"כן, ואת עוד מעט בת שלושים" הוסיף יקירי. התחלתי להתפקע מצחוק עוד יותר. אשכרה אני עוד מעט בת שלושים... איך לכל הרוחות זה קרה? אני הרי עוד ילדה...

והכי מצחיק שבתור ילדה הרגשתי גדולה כזו, אפילו זקנה קצת.

היום... שנים חלפו, משקל הוסר מהכתפיים, ואני מרגישה ילדה לגמרי. עם כל הבגרות והבשלות, התהליכים הפנימיים, החוויות הסוערות והשקטות, התובנות, אי הידיעה שבאה מיד אחריהן...
מרגישה שאני משתבחת עם השנים. הופכת להיות יותר קלילה, יותר שמחה, יותר פשוטה לעצמי. יותר מבינה את עצמי ומאפשרת לי להיות.
ואולי אני סוף סוף משלימה את מה שבתור ילדה היה לי חסר. משחקת יותר עם החיים, עם העולם.
זה נעים להתבגר ועם כל רגע שעובר להרגיש צעירה יותר...
מאחלת לכולם חווית בגרות כזו.
נראה שלי אישית זה מתאפשר כי אני חיה חיים של התבוננות וניקיון פנימי. תמיד משליכה את מה שמיותר וממשיכה קדימה עם המשקל הנכון, משתדלת בלי משקל עודף. הוא סתם מיותר וחבל על האנרגיות.

והנה אני, בקרוב בת שלושים, נקרעת מצחוק עם חבר שחוגג ארבעים, וכל כך סבבה לנו ברגע הזה- בכאן ועכשיו שלנו.
תמיד אמרתי שגיל זה רק מספר...