זה פשוט לא יאומן כמה אנחנו מושפעים מההורים שלנו,

מהאנשים שסובבים אותנו.

בעצם כל המהות של מי שאנחנו, של העדפות, הרגלים נובעת מהקרובים אלינו ביותר.

פעם חשבתי שההשפעה של זה מינורית ביותר אך היום אני מבינה עד כמה זה משפיע עליי.

מהיום שאני זוכרת את עצמי תמיד נחשפתי בבית למוזיקה,

בעיקר למוזיקת ג'אז ורוק, ומהצד העעמי יותר מזרחית.

בחרתי ללכת על הרוק והג'אז למרות שיש לי חיבה מסוימת למוזיקה מזרחית קלה.

עד היום המון אנשים מעוותים פרצוף כשהם שומעים מהנגן שלי את Barry white אבל אני מאוד אוהבת את הקול שלו.

בזכות האחים שלי נחשפתי לגנס אנד רוזס ופינק פלויד, אפילו שבהתחלה לא אהבתי אותם.

המוזיקה משנה המון בבן אדם, כל מוזיקה גורמת לך לשים לב לדברים אחרים.

אם זאת מוזיקה קצבית אז נשים לב לביטים ונשתוקק לרקוד, אם זאת מוזיקה שקטה ונעימה כמו הפינק פוליד זה יגרום לנו לשקוע במחשבות עמוקות..

לא רק המוזיקה היא שמעצבת אותנו כבן אדם, אלו גם דברים שאנו שומעים לרוב.

ההורים שלי נתנו לי חינוך טוב, ולימדו אותי להבדיל בין טוב לרע. 

אחיי אמנם לא יסכימו איתי אך אני חושבת שהם גוננו עלינו יותר מידי. 

הדבר גרם לי להירתע מזה ולחפש את החופש, את העצמאות.

וכך באמת היה, תמיד שאפתי להיות ראשונה, להגיע למקומות בעצמי, לעשות דברים בלא עזרתו של אף אחד ובטח לא המשפחה.

אופי ההורים שלי היה תמיד חם ועוטף, והבית תמיד היה מלא אורחים.

לא משנה באיזו שעה אנשים תמיד אהבו לבוא לבית שלנו כי שם הרגישו הכי בבית שבעולם, הם הרגישו שהם יכולים לבוא מתי שירצו ואנחנו תמיד נארח אותם על הצד הטוב ביותר.

בשל אופיים של הורי אימצתי לי את התכונה הזאת, לארח, לתת מעצמי, לעזור לארח כשזקוק לי.

לצערי זה לא תמיד בא לטובתי, אך הרגלים קשה לשנות..

בכל דבר יש גם צדדים פחות טובים. 

הייתי ילדה די עקשנית, ותמיד נלחמתי על העקרונות שלי. רבתי עם אחים שלי לעתים קרובות, בעיקר עם אחותי. ותמיד ביקרו אותי ואמרו לי שאני מתנהגת כמו בהמה, שאני לא שולטת בעצבים שלי.

בעקבות זאת הסתגרתי בתוך עצמי, ונעשיתי ביישנית.

כלפי חוץ הקרנתי ילדה מאופקת וכך חלק גדול מהאישיות שלי נעלם.

ככל שעברו השנים הביישנות עברה אך האיפוק נשאר, ובהמון סיטואציות בחיים שלי ויתרתי מהחשש יאמרו שאני כמו בהמה ושאני לא שולטת בעצמי.

גם זה לא עבד לטובתי ואנשים הרשו לעצמם לדרוך עליי. בתוך תוכי הכעס הצטבר ושוב יצא רק בבית.

לפני כמה שבועות הייתה לי שיחה עם אמי וסיפרתי לה על סיטואציה דומה שהייתה לי.

לראשונה אמרתי לה שאני מתאפקת בגלל מה שכולם אמרו, שאני מפחדת לצאת מכליי.

אמי הייתה המומה ואמרה שהיא מתנצלת ולא חשבה שזה יפגע בי ככה. היא הסבירה שאמרה זאת כדי שלא אריב עם אחיי יותר מידי וכל זה הייתה רק הגזמה.

היא הרגיעה אותי.

סוף סוף הבנתי שאין אמת במה שהאמנתי כל השנים.

לאחרונה התחלתי להרגיש שאני יותר משוחררת עם הסביבה, שאני אומרת מה שאני חושבת בלא לחשוש.

הרגשתי שאני סופסוף בשליטה. שאין איש שלא אוכל לעמוד בפניו בלא להתגונן..

למרות שזה דבר פעוט זה שינה לי את נקודת המבט שלי לחלוטין.

קחו את זה כמסר לעצמכם, ובחנו את עצמכם.

שיהיה שבוע טוב. 

אני חושבת שהדברים הקטנים, וחסרי המשמעות כביכול הם אלה שעושים את החיים שלנו יפים ומרתקים..

לפני כמה ימים עליתי לאוטובוס, כשידי עמוסות תיקים ושקיות.

התפללתי שיהיה מקום פנוי כדי שלא אפול מכובד המשקל, אך כשעשיתי סריקה גליתי שאין אחד כזה..

משום מקום בחורה צעירה, יותר קטנה ממני הציעה את המקום שלה. שאלתי אותה אם היא בטוחה והיא אמרה לי שעוד שתי תחנות היא יורדת אז זה בסדר.

איזו מתוקה! באמת שלא ציפיתי. זה פשוט העלה חיוך בשפתי וחימם לי את הלב.

זה לא רק דברים שעושים למעני, אלה דברים קורים במקרה,

כמו להיתקל במבט של תינוק קטן ובכיין, ואז כשהוא מביט בי, הוא נרגע ומחייך בחיוך ביישן כזה..

לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה אדיבות וחיוך חשובים בעולם הזה, כמה זה יכול לשנות את ההרגשה הפנימית של אותו אדם אליו החיוך מופנה.

קורה שאני סתם עוברת ברחוב, ונתקלת בעיניו של זר והוא מגניב חיוך כזה של מבוכה. כאילו תפסתי אותו בזמן שחשב על משהו רציני וחשוב. 

זה פשוט מקסים בעיני.

לצערי לעם ישראל קשה להיות אדיבים, קשה להם להגניב חיוך מידי פעם כי לרוב הם מפרשים זאת כחולשה, כפירצה לזלזול או חוסר רצינות, אבל ממש ההיפך, כך יש אפשרות לגשת לאותו אדם בלא להיתקל בפרצוף חמוץ.

כולם תמיד מספרים עד כמה עם ישראל חם ועוטף אבל באמת שהם לא מקרינים זאת כלפי חוץ. רק כשאנחנו בחו"ל ורואים חבורה ישראלית אז אנחנו נזכרים להיות מאוחדים אבל מה עם המדינה שלנו, הרגשת האיחוד ברחובות?

כמעט ואין את זה.. אם אביט על רוב האלמונים שעוברים ברחובות כולם פוסעים בפרצוף רציני ושפתיים חתומות, כאילו מקרינים כלפי חוץ מן חומת הגנה בלתי חדירה של קור.

המון פעמים נתקלתי גם בחוסר אדיבות של אנשים ופרצופים חמוצים או תגובות נזעמות לא איחרו לבוא על דבר כל כך פעוט.

זה כמו מה שקרה בארץ לאחרונה, גם הסיפור עם הדרת נשים באוטובוס. אני חושבת שזה עניין של חוסר אדיבות. באמת שהכרתי המון אנשים דתיים בחיי. הכרתי אנשים חרדים ממש בארצות הברית והיחס היה כל כך שונה ואדיב. משפחות חרדיות הזמינו אותי אליהם הביתה בשישי בלי להכיר אותי לעומק, הכל בשל העובדה שאני יהודיה כמוהם. כל כך הערכתי את זה, זה נותן הרגשת חמימות, שמסביר שאת חלק מהעם היהודי, שאת לא לבד כאן..

כמה חבל שכאן, בארץ ישראל, במקום שאנו אמורים להרגיש הכי מאוחדים, הכי בבית שבעולם אין את התחושה הזאת..

כוונתי היא שאם כל אחד מאיתנו ישנה מעט את תפיסתו ויקום בבוקר עם חיוך במקום לחשוב "אוף אין לי כוח לקום היום!" זה ישנה מייד את הרגשתו.

החיוך יבוא בלי שישים לב לכך, ובלי שיבין איך, היום שלו יהיה הרבה יותר טוב.

:)