לאחרונה קורה לי משהו מוזר..

אני שמה שיר ביוטוב שלא שמעתי המון המון זמן, מהשירים העתיקיםהאלה שלא סביר לשמוע אותם איפשהו ואז, אחרי איזה כמה שעות או במקרה הכי רחוק יום אני שומעת אותו בגלגלצ!

וזה לא קרה פעם אחת זה קרה המון פעמים.

לפעמים יוצא לי לחשוב שאולי מישהו עוקב אחרי התנועות שלי.

אולי לא רק שלי, אולי עוקבים אחרי התנועות ביוטוב ומה הכי מושמע וכו..

המון פעמים יש לי הרגשה שכל מה שאני עושה מתועד ומישהו צופה בי.

זה התחיל כבר מגיל קטן מאוד. תמיד פחדתי שמישהו יתפוס אתי עושה משהו אסור ובסוף מגלים אותי.

שמעתי פעם בחדשות שהעולם כולו תחת רשת מצלמות ועוקבים אחרי כל בן אדם והתנועות שלו, מתי הוא יוצא מהבית, מתי הוא חוזר מהעבודה וכו והכל למען הבטיחות.

זה קצת פגיעה בפרטיות אם תשאלו אותי.

אף אחד לא רוצה שיצלמו אותו, גם הבן אדם הכי ישר בעולם.

לכל אחד יש את הקטעים המביכים שלו שלא רוצה שיתעדו, לכל אחד יש את הסטיות שלו.

עשו על הנושא המון סרטים,

בינהם המופע של טרומן.

הסרט הזה כל כך הפחיד אותי עד שלא רציתי לראות אותו שוב.

המחשבה הזאת מצמררת, להוות מופע שלם לקהל שאתה בכלל לא מודע אליו.

שהייתי קטנה, שהכלב שלי עוד היה בחיים. הייתי קולטת אותו בוהה בי שעות ומסתכל על התנועות שלי והתחשבות שלי היו מרחיקות לכת,

הייתי מדמיינת שהוא לא באמת כלב והוא תחת שליטה של חייזרים ומתחת לפרצוף החמוד שלו יש איזו מצלמה שמתעדת הכל..

נמנעתי מלהתפשט לידו מחשש שיצפו בי עירומה. מחשבה הזויה לגמרי..

ואולי היה משהו בזה.

אולי באמת כולנו תחת מעקב צמוד.

אולי מישהו אי שם יודע על כך צעד שלי וקורה עכשיו את הבלוג שלי,

יודע עליי את הסודות הכמוים ביותר, הרגעים הכי מביכים שלי, הרגעים שאני רוצה לשכוח וכולם זוכרים..

המחשבה הזאת תמיד הפחידה אותי, שיום אחד אני יגלה שכל העולם סביבי הוא לא באמת העולם שאני מכירה, זוהי רק אשליה אופטית אשר נועדה לעקוב אחרי התכונות של בני האדם, במקרה הזה שלי.

אמא זו לא באמת אמא,

אחיי לא באמת אחיי,

הבוסית לא באמת הבוסית שלי,

הכל זה רק פרי דמיוני ומה שרציתי שיהיה באותו רגע..

בראש מתנגן לי שיר שמתאים לרגע, תהנו.

בשנים האחרונות הטכנולוגיה הרקיעה שחקים.

הכל מתקדם וכל כך מתוחכם עד כדי כך שאני נדהמת מחדש.

בקרוב את האייפונים יחליפו מכשירים מתוכחמים עוד יותר עשויים זכוכית, אשר יוכלו להתחבר לכל מקום שרק נרצה, אפילו לשמש כמסך על שולחן שאוכלים בו.  טיסה לחלל תהיה דבר טריוואלי כמו חופשה בתאילנד והאפשרויות שלנו יהיה אינסופיות.

הכל כבר פרצנו ואנו רק הולכים ומתקדמים,

הדבר היחיד שלא התקדם ואם אפשר לומר רק הידרדר זו המוזיקה שאנחנו שומעים.

בשנות ה60, 70, 80 מוזיקה הייתה דבר אחר, למילים של השיר היו משמעות עמוקה,

לחן השירים היו מהפנטים ומכנסים אותך לעולם של מחשבות אינסופיות.

זמרים היו זמרים אמיתיים.

הם היו משתמשים בקול שלהם בלבד ועל כל היה נמדד השיר באיכותו ולא בזכות האפקטים שמלווים אותו.

קחו לדוגמא את דולי פרטון, ג'ניס ג'ופלין, דיוויד בואי, פיל קולינס, סטינג, וויטני יוסטון היו אלה זמרים עם קול מדהים אשר מספיק הקול שלהם בלבד בשביל לבצע שיר בצורה מדהימה שהייתה משאירה אותנו פעורי פה.

מוזיקה הייתה פעם משהו אחר, יצירה מופתית.

הדלתות, פינק פלויד, לד זפלין היו להקות אשר העבירו משהו אחר באמצעות השיר. באמצעות הלחן בלבד יכלו לייצר עולם שלם, בין אם זה פחד, אימה, או התרגשות עילאית והקול של הסולן היה הרק מגביר את אותו הרגש ולוקח אותנו למקום אחר לגמרי..

אם מסתכלים על הפערים שעשינו מאז אותם ימים ועד היום אז פשוט בא לבכות.

המוזיקה של היום זאת מוזיקת זבל.

הזמרים "המצליחנים" של היום לא מוכרים לנו את את שירתם אלא את מיניותם.

הכל מתחיל ונגמר בסקס.

מהתחלה כשמפיק חותם על זמר חדש הוא קודם מסתכל את המראה החיצוני שלו, אם זאת בחורה אז היא חייבת להוריד כמה קילוגרמים כדי בכלל להגיע לפייליסט ושלא לדבר על הופעה בMTV

אם זה בחור אז הוא חייב לשדר משהו סקסי, חייב להיות סטייליסט ולהפגין תנועות סקסיות וחושניות בקליפים.

וזאת לא הבעיה העיקרית!

המילים של השירים כל כך שטחיות ופתטיות  "סקס באוויר, לא אכפת לי, אני אוהבת את הריח של זה",  "כסף גורם לי לגמור" ועוד משפטי מטופשים שכאלה.

לפעמים המפיקים בוחרים את הזמר הבא לא רק בגלל הקולשלו אלא בגל מה שהוא משדר, קחו לדוגמא את בריטני ספירס.

אם פעם לא הי הלה קול יפה, היא הפכה לזמרת בגלל מה שהיא שידרה: תכוניסטית מטופשת ומתוקה.

גם אם לזמר יש קול יפה יש היום כל כך הרבה אפקטים שמוסיפים לשיר עד כי בקושי מצליחים לשמוע את הקול שלהמזר בצלילות.

תמיד יש עוד באסים למיניהם וזמרי ליווי שמנסים להדגיש את האיכויות המעטות של קול הזמר ואותם זמרי לווי המסכנים לאמקבלים את הקרדיט הראוי להם, כנראה בשל היותם לא "ייצוגיים" מספיק.

אני לא אכחיש שאומר שאיני שומעת את המוזיקה של היום. השירים של היום הם פשוט קליטים ומונוטונים. בפעם הראשונה ששומעים אותם אומרים, המוזיקה עדיין מתנגנת באוזן כי היא קליטה.

עולם המוזיקה של היום מעציב אותי ומרגיז אותי.

כל כך הרבה פעמים ניסיתי לחפש זמרים או להקות איכותיות שירגשו אותי, שיקחו אותי הרחק מכאן אבל מלבד אדל ואמי ווינהאוס שנפטרה לצערי אין הרבה היצע.

כנראה שהקהל אוהב את זה ואין די ביקוש לזמרים כאלו.

אני עדיין מקווה שבעתיד פני הדברים ישתנו והמוזיקה תשתפר ואני אחדל מלהיאחז במוזיקת העבר.