בשנים האחרונות הטכנולוגיה הרקיעה שחקים.

הכל מתקדם וכל כך מתוחכם עד כדי כך שאני נדהמת מחדש.

בקרוב את האייפונים יחליפו מכשירים מתוכחמים עוד יותר עשויים זכוכית, אשר יוכלו להתחבר לכל מקום שרק נרצה, אפילו לשמש כמסך על שולחן שאוכלים בו.  טיסה לחלל תהיה דבר טריוואלי כמו חופשה בתאילנד והאפשרויות שלנו יהיה אינסופיות.

הכל כבר פרצנו ואנו רק הולכים ומתקדמים,

הדבר היחיד שלא התקדם ואם אפשר לומר רק הידרדר זו המוזיקה שאנחנו שומעים.

בשנות ה60, 70, 80 מוזיקה הייתה דבר אחר, למילים של השיר היו משמעות עמוקה,

לחן השירים היו מהפנטים ומכנסים אותך לעולם של מחשבות אינסופיות.

זמרים היו זמרים אמיתיים.

הם היו משתמשים בקול שלהם בלבד ועל כל היה נמדד השיר באיכותו ולא בזכות האפקטים שמלווים אותו.

קחו לדוגמא את דולי פרטון, ג'ניס ג'ופלין, דיוויד בואי, פיל קולינס, סטינג, וויטני יוסטון היו אלה זמרים עם קול מדהים אשר מספיק הקול שלהם בלבד בשביל לבצע שיר בצורה מדהימה שהייתה משאירה אותנו פעורי פה.

מוזיקה הייתה פעם משהו אחר, יצירה מופתית.

הדלתות, פינק פלויד, לד זפלין היו להקות אשר העבירו משהו אחר באמצעות השיר. באמצעות הלחן בלבד יכלו לייצר עולם שלם, בין אם זה פחד, אימה, או התרגשות עילאית והקול של הסולן היה הרק מגביר את אותו הרגש ולוקח אותנו למקום אחר לגמרי..

אם מסתכלים על הפערים שעשינו מאז אותם ימים ועד היום אז פשוט בא לבכות.

המוזיקה של היום זאת מוזיקת זבל.

הזמרים "המצליחנים" של היום לא מוכרים לנו את את שירתם אלא את מיניותם.

הכל מתחיל ונגמר בסקס.

מהתחלה כשמפיק חותם על זמר חדש הוא קודם מסתכל את המראה החיצוני שלו, אם זאת בחורה אז היא חייבת להוריד כמה קילוגרמים כדי בכלל להגיע לפייליסט ושלא לדבר על הופעה בMTV

אם זה בחור אז הוא חייב לשדר משהו סקסי, חייב להיות סטייליסט ולהפגין תנועות סקסיות וחושניות בקליפים.

וזאת לא הבעיה העיקרית!

המילים של השירים כל כך שטחיות ופתטיות  "סקס באוויר, לא אכפת לי, אני אוהבת את הריח של זה",  "כסף גורם לי לגמור" ועוד משפטי מטופשים שכאלה.

לפעמים המפיקים בוחרים את הזמר הבא לא רק בגלל הקולשלו אלא בגל מה שהוא משדר, קחו לדוגמא את בריטני ספירס.

אם פעם לא הי הלה קול יפה, היא הפכה לזמרת בגלל מה שהיא שידרה: תכוניסטית מטופשת ומתוקה.

גם אם לזמר יש קול יפה יש היום כל כך הרבה אפקטים שמוסיפים לשיר עד כי בקושי מצליחים לשמוע את הקול שלהמזר בצלילות.

תמיד יש עוד באסים למיניהם וזמרי ליווי שמנסים להדגיש את האיכויות המעטות של קול הזמר ואותם זמרי לווי המסכנים לאמקבלים את הקרדיט הראוי להם, כנראה בשל היותם לא "ייצוגיים" מספיק.

אני לא אכחיש שאומר שאיני שומעת את המוזיקה של היום. השירים של היום הם פשוט קליטים ומונוטונים. בפעם הראשונה ששומעים אותם אומרים, המוזיקה עדיין מתנגנת באוזן כי היא קליטה.

עולם המוזיקה של היום מעציב אותי ומרגיז אותי.

כל כך הרבה פעמים ניסיתי לחפש זמרים או להקות איכותיות שירגשו אותי, שיקחו אותי הרחק מכאן אבל מלבד אדל ואמי ווינהאוס שנפטרה לצערי אין הרבה היצע.

כנראה שהקהל אוהב את זה ואין די ביקוש לזמרים כאלו.

אני עדיין מקווה שבעתיד פני הדברים ישתנו והמוזיקה תשתפר ואני אחדל מלהיאחז במוזיקת העבר.

בזמן שכולם נופשים ומתפננים להם בטן-גב בכנרת, בים המלח, ביוון, באיטליה ובפריז אני עובדת..

הכי נורא זה לעבוד בחנות בגדים,

עוד יותר נורא לעשות משמרת כפולה בחנות בגדים.

אני לא מאמינה שהסכמתי לזה,

לא לעשות כלום במשך 11 שעות!

אנשים באים, נכנסים ויוצאים, עליי להיות מחוייכת ושמחה,

מקבלת את פניהם באהבה,

עד מתי אפשר להמשיך עם החיוך הנצחי..

כשאין אנשים בחנות אני יושבת מול המחשב.

תודה רבה לטים ברנרס לי שהמציא את האינטרנט (!) אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיך בשעות מצוקה שכאלה.

בעודי מסיירת באתרי הקבועים אני מוציאה חפיסת שטוחים ונשנשת במרץ, איזה אסון.

לפחות אני מרוויחה על השמנת היתר הזאת כסף טוב.

ואיך אפשר בלי לחפש דילים טובים לחו"ל בכל אתרי ה 70% למיניהם (גרופון, באליגם וכו..)

מי שמכיר אותי טוב בטח יחשוב לעצמו כמה צפוי מצדי..

אין כמו לברוח מהמציאות שבשגרת היומיום לכמה ימי חופשה.

בטלפון אמא אומרת שעקבות שנת הלימודים המתקרבת כדאי לי לחסוך, אולי לטיול גדול יותר בשנה הבאה.

אולי אמא צודקת ויהיה איזשהו צ'אנס קלוש בשבילי להנות שוב מחייה הממכרים של אמריקה הגדולה.

שאני משתעממת מהמחשב אני מתחילה לחלום בהקיץ על כל המטרות שלי בחיים, חולמת שאני מקימה מעפר בתי קיץ מדהימים, דירות פרטיות, והיכלים מרשימים ממש כמו בימי איטליה העתיקה.  

הלוואי ואצליח להגיע לרמה הזאת, אז לבטח יהיה לי מספיק כסף לטייל בכל העולם.

שוב אני וחלומות שלי בהקיץ..

מתעוררת שוב למציאות הכואבת, מולי עומדת לקוחה ושואלת על מחירה של שמלה..

מתה שהיום המתיש הזה יגמר...