מזה זמן רב עוברות לי מחשבות בראש על החיים שלנו. על החיים של כל אחד ואחד מאיתנו.

כולנו הולכים אחרי הזרם, אחרי מה שמקובל אבל האם זה באמת מה שאנחנו רוצים?

בסביבה של כל אחד מאיתנו יש את הבן אדם הזה שאף פעם לא התחתן, זה שכבר בן 40 ועדיין "מחפש את עצמו".

כולנו מסתכלים על זה בדבר שלילי, כדבר יוצא דופן.

אנשים מרכלים, מצביעים עליו באצבע מאשימה כאילו הוא מוזר ותמהוני,

אבל האם פעם חשבנו לעצמנו האם הוא נהנה להיות כזה? האם הוא נהנה מהבדידות הזאת?  

או שאולי הוא לא בודד כלל וישן עם בחורה אחרת כל לילה, נהנה מהעובדה שהוא לא כבול למישהי? אולי הוא פשוט אחד שהולך נגד הזרם...?

מראשית הבריאה הבהירו לנו שאל לאדם לחיות לבדו.

ה' יצר לו אישה שתחיה בצלמו והם יחיו כזוג.

במשך שנים האמנו בזה וחשבנו שזוהי הדרך הנכונה לחיות, גבר ואישה כיחידה אחת- זהו הפתרון לאושר.

סקס ואהבה בין גבר לאישה ישבור את הבדידות ויעשה אותנו מאושרים, אבל האם זה בהכרח כך?

יש אלפי אנשים שכלל לא מסוגלים להתאהב באחר מסיבות שלהם, שלא לדבר על כאלה שלא נהנים מסקס (כן, יש גם כאלה), ועם זאת הם כפופים לדעות החברה ועושים את מה שמקובל, שלא חלילה יצטיירו כשונים.

כולנו מסיימים תיכון, נוסעים לטיול של אחרי צבא ולאחר מכן מתחילים ללמוד.

אנו מתקדמים על פי דחפים של הסביבה, לפי מה שכל יום מחדירים למוחנו, מה טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר.

במקרה של אחד יוצא דופן מהמסגרת כולם מסתכלים עליו כשונה.

למה הוא לא נוסע לטיול להתרענן? למה הוא לא משלים בגרויות? למה הוא לא עושה פסיכומטרי..?

מה רע בזה בעצם? מדוע כולנו צריכים להתנהג כמו רובוטים, לפי מה שמקובל?

לפעמים אני תוהה איך היו נראים החיים שלנו אם לא הכל היה כך. כל אחד היה חי את חייו.

אחד יוצא למסע רוחני בלי מחויבות,

אחד הופך נוווד,

אחד מקים לעצמו הרמון נשים..

איך פני החברה שלנו היו נראים?

יש משהו עצוב בחברה שלנו, אנו כבולים לחברה ולדעותיה, כבולים לדעות של אלה אשר הכתיבו אותה.