הגעתי למסקנה שלהיות בסדר עם כולם לא משתלם.

לא משנה כמה תיתנו מעצמכם אף פעם יעריכו את זה ואנשים יקחו את זה כמובן מאליו..

זה לא משהו שאני בוחרת לעשות, אני פשוט כזאת, אני אף פעם לא יגיד לא למישהו שמבקש את עזרתי,

אני תמיד יושיט עזרה למישהו שמתקשה, בדבר מסוים שאני בקיאה בו.

הבעיה שלי היא שאני לא לומדת מנסיון ותמיד מתאכזבת.

גם השבוע, כשביקשתי משותפתי לעבודה שתחליף איתי משמרת בגלל שאני רוצה ללכת ליומולדת של אחיין שלי היא סירבה.

ומדוע? שאלתי. אני פשוט עייפה. השיבה לי.

היא סירבה לי אחרי ששבוע שעבר עבדתי במקומה יום שישי בטענה שהיא רצתה סופשבוע רומנטי עם חבר שלה,

אחרי שחודש שעבר עשיתי יומיים כפולות בשבילה כי היא נסעה עם החבר לחו"ל (!)

ואני הסכמתי.

למרות שאין לי חיים ואני לומדת ארבע פעמים בשבוע, למרות שאני נותנת ארבע משמרות בשבוע,

למרות שאני צריכה גם זמן לעשות שיעורים, הסכמתי.

הרגשתי כזאת אכזבה בלב.

את עייפה?! איך את יכולה להיות כל כך אנוכית??

גם אני הייתי מתה מעייפות ובכל זאת החלפתי איתך משמרת והתחשבתי במצבך,

למה את לא יכולה להתחשב בי??

זהו, היא מחוקה מבחינתי.

חתיכת כלבה.