החלטתי לקטוע את המנהג הזה של לפרסם פוסט פעם בחודש. אני מסוגלת גם לקצת יותר. ולמרות שאני לא חייבת את זה לאף אחד, אני מרגישה שאני קצת חייבת את זה לעצמי. אני מתגעגעת לכתיבה, אני מתגעגעת להרגשה שזה היה נותן לי פעם. הקלה כנראה. הכתיבה לא מקלה עליי בזמן האחרון. אולי כי אני לא כותבת כמעט, או כי כשאני כן כותבת קשה לי כבר להפתח כמו קודם, או שאולי פשוט אני כבר לא מגיעה למסקנות מעודדות כמו פעם בזמן שהייתי כותבת.
די עם ההתפלספות.
אני מנסה להתגבר על הנטייה הזאת שלי של לנתח דברים עד מוות. לפעמים עדיף לי לחשוב כנראה. או שאולי יש פשוט מחשבות מסויימות שהייתי מעדיפה לא להגיע מההתחלה למצב של לחשוב אותן, אז אני מנסה שלא. לא שזה עובד. לא לכתוב על זה אני אולי יכולה, אבל לשלוט במחשבות שלי זה קצת יותר קשה. ואולי זה פשוט כמו שכשאומרים לך "אל תחשוב על פילים" ואז לא משנה כמה תנסה, לא תוכל שלא לחשוב על זה, גם אם זה רק כי אתה מנסה. אחרי הכל, גם המחשבה "לא לחשוב על פילים" היא מחשבה על פילים, לא?
וואו, אף פעם לא חשבתי שאני אשתמש במילה "פילים" כל כך הרבה פעמים ברצף. מצד שני, במטאפורות שלי אף פעם אי אפשר לדעת מה יופיע.
ושוב אני מנסה להבין איך לעזאזאל אני יכולה לשמור על קשר טוב כמו שהייתי רוצה שיהיה לי עם כל כך הרבה אנשים. אני ומאיה התחלנו להתרחק ומצחיק שלקח לי כל כך הרבה זמן לשים לב. ועכשיו עם המודעות לזה זה רק הופך את העניין למוזר יותר. אולי אם נדבר על זה פשוט כמו שהתכוונו, אז הכל יהיה בסדר. ככה זה בדרך כלל. בדרך כלל רק רוב הבעיות שלי עם אנשים שקרובים אליי, נפתרו אחרי שיחה טובה. חוץ מעם בן אדם אחד. יש אנשים כנראה שלא כל כך אוהבים לדבר על דברים כאלה. אני כנראה פשוט צריכה ללמוד להתמודד עם זה.
אני מתגעגעת לדינה. היא תמיד מבינה אותי. אבל קשה להשיג אותה עכשיו בתקופת הקורס. אני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי אם אי פעם ננתק קשר. מה לעשות, אני בן אדם שמפתח תלות באנשים. אני תלותית. מעניין ממה זה נובע. גם חוסר בטחון עצמי? חוסר אמונה בעובדה שאני מסוגלת להסתדר בעצמי? אולי ככה הרגילו אותי מהבית.
המצב ביני לבין איליה משתפר לאחרונה וזה נחמד. כמובן שלא הכל לגמרי פשוט כי בכל זאת אני לא בן אדם פשוט, ולהיות בקשר זוגי איתי זה כנראה דבר לא קל, במיוחד עבור מישהו כמו איליה שהוא כל כך ההפך ממני בהרבה דברים. אבל כנראה שזה רק הופך את זה למאתגר יותר, ואתגרים זה טוב. זה טוב בעיקר כשזה לא כואב. רק צריך לזכור לשמור על הקטע הזה של לא לנתח דברים עד מוות, כי זה קצת מוציא דברים מפרופורציה. ולהפסיק להיות כל כך ביקורתית כל הזמן, כי ביחד זה שילוב ממש גרוע. מחר הוא לוקח יום סידורים אז אני אוכל לראות אותו, למרות שאני לא כל כך בטוחה כמה זמן לבד יהיה לנו, כי יש לנו הרבה אנשים לראות. ונכון שאנחנו מתכוונים להפגש עם כולם ביחד, אבל להיות עם איליה כשאנחנו עם עוד אנשים, לעומת להיות איתו לבד, זה לא ממש אותו הדבר.
הסופ"ש הקודם שלנו ביחד היה ממש טוב. היה לנו סוף סוף הרבה זמן ביחד, וביום שבת אפילו באתי אליו לכמה שעות והיה פשוט רגוע ונחמד. פעם ראשונה מאז הרבה זמן שאני זוכרת שפשוט ישבנו אצלו בחדר וסתם דיברנו, בלי לחץ של זמן. לא יודעת, בשבילי זה שינה את הכל לטובה. עכשיו הוא אומר לי שהוא לא יודע אם תהייה לו רגילה, אבל אני כל כך מקווה שכן. כל מה שהייתי רוצה זה רק שיהיה לנו כמה שיותר זמן ביחד לבד, סתם להיות ביחד ולדבר. נשמע די טריוויאלי, אבל זה קצת קשה כשהוא בקורס קצינים...
כואבות לי העיניים, ומבלי ששמתי לב כבר נהיה קצת מאוחר. אני רוצה ללכת לישון מוקדם היום, מצפה לי יום ארוך מחר ואני לא יודעת מתי תהיה לי שוב הזדמנות להשלים שעות שינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הצינית האופטימית