http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579"Well my heart knows me better than I know myself So I'm gonna let it do all the talking"heCopyright 2019 הצינית האופטימית. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9882721<div align="right" dir="rtl">בשנייה אחת אני יכולה לחזור אחורה, לתקופה אחרת. לתקופה של תמימות טהורה, סקרנות ראשונית, אהבה בלי תנאים. לנטוש את הציניות, האחריות המוגזמת והדאגות המיותרות, ולהפקיד את הביטחון שלי בעיניים עצומות בידי מישהו אחר. להאמין בלב שלם כשאומרים לי "יהיה בסדר", ושהדאגה היחידה שלי תהיה לרצות כמה שיותר את האנשים אותם אני אוהבת, בידיעה מוחלטת שהם יעשו אותו דבר בשבילי. וכל העולם כולו הופך לפארק שעשועים אחד גדול, כל סיפור לאגדה קסומה, וכל מציאה לתגלית מדהימה. הכל הופך להיות כל כך... בתולי, ושלו וטהור.וכל מה שדרוש לי זה שיר ילדים, בובה מהעבר או סרט אגדתי קלישאתי- ואני שוב שם. סומסום היפתחי דלת קסומה, ותני לי להציץ בחזרה לעבר. לזמנים ואנשים והרגשות שכבר לא כאן.ורק לשנייה הכל מושלם שוב, וחיוך גדול ואמיתי מתפשט על פניי. לא זה לא פשוט, אני זוכרת, כי כשאתה מסתכל על העולם מלמטה, מגובה של ילד, זה אומר שכולם מסתכלים עלייך מלמעלה, וההתנשאות הזאת... והבדידות שבידיעה שרק אתה רואה ומבין את הפשטות המקסימה הזאת... הן מכאיבות, אך לא גורעות מההנאה.ואז קורה משהו שמחזיר אותי למציאות, מזכיר לי שאני כבר לא ילדה ולכן לא יאה</div>Thu, 11 Sep 2008 00:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9882721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=9882721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9808634<div align="right" dir="rtl">אני אמורה ללמוד עכשיו. בעצם כבר יומיים שאני אמורה ללמוד. אני אמורה לכתוב עבודה בתקשורת, ועוד עבודה בפסיכולוגיה. אני אמורה לסיים כבר את מה שנשאר לי כדי שאני אוכל להכריז רשמית שאני כבר לא עובדת באוניברסיטה (שזה חבל מצד אחד כי זאת הייתה עבודה טובה, אבל טוב כי אז אני אוכל להתפנות בלב שקט לחיפושי עבודה חדשה). אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי לעשות משהו מועיל עם הזמן שלי. אם אני כבר לא עושה משהו חשוב, אז היה הגיוני לפחות ללכת להפגש עם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, לנצל את ההזדמנות. אבל הקול שמנדנד לי בראש "קודם את צריכה ללמוד", לא נותן לי לעשות גם את זה. זה מתסכל. אני מתסכלת. התחלתי לקרוא ספר אפילו. שזה סוג של בריחה מלימודים, אבל גם שינוי מרענן, כי מאז שהתחלתי ללמוד קראתי בערך ספר אחד (שהיה מעולה, "אישתו של הנוסע בזמן", בהחלט מומלץ!) וגם זה היה ביום כיפור. פשוט קשה לי להרים ספר מהמדף, לפתוח אותו ולהתחיל לקרוא, מבלי שתעבור לי בראש המחשבה על כל אותם מאמרים אקדמאיים שאני אמורה לקרוא במקום זה ולא קוראת. אז אני לא קוראת ספרים. למרות שאני בספק שזה תורם הרבה להספק קריאת המאמרים שלי. יעילה אני, אה? א</div>Tue, 26 Aug 2008 00:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9808634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=9808634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9595634<div align="right" dir="rtl">האמת לאמיתה היא שאני לא יודעת מה נסגר איתי. לא יודעת מה נסגר איתי ולא יודעת מה נסגר עם התואר שלי. אולי אני סתם עצלנית, או חסרת שאיפות או סתם רגילה שדברים באים לי יותר מדי בקלות, אבל באמת שהרבה פעמים אני לא יודעת מה אני עושה כאן, ואפילו עוד יותר לא יודעת מה אני אעשה אחרי זה. זה מוזר כי בדר"כ חושבים שאנשים מחפשים את עצמם, מנסים להחליט מה הם רוצים לעשות בעתיד, ורק אז מתחילים ללמוד. איכשהו אני מתחילה להרגיש שאצלי זה הולך להיות להפך. הזהירו אותי הרבה לפני שהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה, שזה לא תחום קל, שזה מאוד תחרותי, שקשה לבנות עיתד בזה אחר כך. אבל איכשהו תמיד הרגשתי שאני חייבת ללכת ללמוד את זה, ושאיכשהו למרות כל האזהרות יהיה טוב, אני אצליח. אז אני לא ממש יכולה להגיד שאני מצליחה והציונים מעידים על זה, אבל אני ממש לא מתחרטת שהלכתי ללמוד. למדתי כל כך הרבה דברים מאז שהגעתי לאוניברסיטה, ולא רק בפסיכולוגיה, גם בתקשורת ובכלל. למדתי המון, אולי יותר ממה שאי פעם למדתי באיזשהי תקופה בחיים שלי (טוב נו, למידה פורמאלית בכל מקרה, ילדים ותינוקות לומדיםכמות עצומה שלדברים בשנים הראשונות שלהם!- עוד פריט מידע</div>Thu, 17 Jul 2008 23:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9595634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=9595634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9399455<div align="right" dir="rtl">באחד הקורסים שלי בתקשורת, שעוסק בין היתר בתופעת הבלוגים (אם כי העובדה שהתייחסנו לנושא בשיעור אחד, עדיין לא נראית לי כמצדיקה את קיומו כחלק משם הקורס), התארחה אצלנו כרמל וייסמן. בין הדברים שהיא ציינה כמאפיינים בלוגים, היא התייחסה לקצב העידכון הגבוה של בלוגים ואפילו ציינה שבבלוגספירה, בלוג שלא התעדכן חודשיים נחשב כאילו למת. בהתחשב בעובדה שבחצי שנה האחרונה כתבתי משהו כמו 5 פוסטים, הבלוג שלי כנראה נחשב כגוסס. כל פעם שאני כבר מביאה את עצמי ללכתוב, אני לא יכולה שלא להרגיש רגשות אשם כלשהם. לא, זה לא בגללכם הקוראים. אולי קצת בגלל המיעוט הקבוע שביניכם. אבל בעיקר בגללי. אני רוצה לכתוב יותר. אני רוצה לעדכן פעם בשבוע. אני רוצה לתת ביטוי לדחפים הפתאומיים האלו של לעלות על הכתב איזשהו רגע בחיים או מחשבה שנראתה לי מעניינת. אני רוצה להתלבט שחור על גבי לבן. רוצה לחכות לתגובות במייל באופן מתמיד. אבל אין לי כוח. אין לי כוח לכלום האמת. האורח חיים שלי בשנה האחרונה הוא מאוד מתיש. אני נוסעת המון וזה לוקח ממני אנרגיות. אני לומדת, ובגלל השביתה שהייתה זה בכלל נהיה קשה כי עכשיו אני לומדת קורסים של סמסטר ב' ובמק</div>Thu, 19 Jun 2008 01:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9399455http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=9399455http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9097869<div align="right" dir="rtl">תמיד הייתי צוחקת על זה שנוסטלגיה היא בעצם ביטוי של סניליות. הדיבורים האלה על זהש"פעם היה טוב יותר, בלה בלה בלה..." פשוט לא נשמעו לי אף פעם משכנעים. האמת שכשאני מסתכלת לאחור, אין אף תקופה בחיים שלי שהייתי רוצה לחזור אליה. הילדות הייתה נחמדה, אבל אני תמיד חושבת איזו ילדה קטנה וטיפשה הייתי, אז למה שאני ארצה לחזור לזה? התיכון היה כיף ומשעשע, אבל תמיד הייתי אאוטסיידרית ולמרות שהיו לזה יתרונות, אין ספק שלא הייתי רוצה לחזור למצב חסר הביטחון שהייתי בו אז, אם כי יש רגעים מסוימים שלא הייתי מתנגדת לחוות שוב. והצבא... גם בצבא היה כיף, אבל עם כל הנסיעות המטורפות, המדים והכל... אין לי כוח לחזור לאורח חיים הזה. אך עם כל זאת, אני מוצאת את עצמי לפעמים חושבת שפעם היה פשוט יותר, קל יותר, מפחיד פחות. אני ילדה גדולה עכשיו. 23. זה לא מעט. ולאט לאט מתגנבות להן המחשבות על העתיד, מחשבות מפחידות על העתיד. אני מוצאת את עצמי תוהה לאיפה בעצם הולך התואר הראשון שלי. אני בשום אופן לא מתחרטת על הכיוון שבחרתי בו, רק מתחרטת שלקח לי קצת יותר מדי זמן להבין איפה אני נמצאת, מה אני צריכה לעשות ומה נדרש ממני כדי להגיע למקו</div>Wed, 30 Apr 2008 01:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=9097869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=9097869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8792167<div align="right" dir="rtl">אני כבר לא כותבת. אני לא צריכה כנראה להגיד לכם את זה, כי אתם רואים לבד, אלא אם עלה בכם חשד שאני כן כותבת אבל עושה את זה במקום אחר. אני לא. זה כבר קרה לי בעבר שהיו לי תקופות כאלה שלא יצא לי ממש לכתוב בהן, כי היו כל מיני עיסוקים אחרים או סתם מעצלנות. אבל גם כשלא הייתי כותבת ממש, תמיד (או לפחות כך נראה לי כרגע) הייתי "כותבת" בראש. מתכננת באותו רגע שעברו לי בראש אותן המחשבות שדרשו שיעלו אותן על הכתב, איך אני אכתוב אותן, איך אני אנסח. כותבת בראש. לאחרונה אני לא יכולה להגיד שזה קרה לי. לפחות לא במודע. האמת שאני אפילו לא בטוחה עד כמה זה היה חסר לי, אבל עובדה שאני כאן אז כנראה שזה בכל זאת אומר משהו. אני כאן ואין לי מושג מה אני רוצה לכתוב, אני רק מרגישה פתאום כאילו יש בי איזה חלק ששכחתי שקיים, שמבקש גם הוא להשמיע קול, ורק כאן אני יכולה לתת לו לעשות זאת. החודשיים האחרונים לא היו פשוטים. הם היו מלאים בהרבה מאוד תמרונים. השביתה נגמרה בדיוק כשהסמסטר נגמר, ויצר שני חצאי סמסטר מוזרים שכאלה. ואם סמסטר א'1 נוצל במיוחד בשביל מנוחה, אז סמסטר א'2 מקבל כיוון שונה. הקדימו לי קורס מאוד קשה שאני חוזרת עלי</div>Mon, 10 Mar 2008 23:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8792167http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=8792167http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8340212<div align="right" dir="rtl">זה קורה כל הזמן ולפעמים כמעט בלי קשר לכלום. לפעמים רק לרגע ולפעמים זה הורס לנו את כל היום או כל השבוע או אפילו יותר. לפעמים זה הורס לנו קשר עם מישהו, בדר"כ זה סתם מציק בהרגשה הפנימית. וכשזה קורה, אז פתאום כל הדברים הטובים מסביב כאילו נעלמים וכל מה שנשאר הוא רע, מכוער ובעיקר מעצבן. והכל הכל - בכוונה נגדנו. השמש שזרחה באמצע יום חורפי מעצבנת כי היא מסנוורת בעיניים, ובכלל מעצבן להתעורר כל כך מוקדם. האדם האהוב לידנו במיטה מעצבן כי הוא שם והוא שמח ולא בזמן הנכון. העובדה שהגענו מוקדם מעצבנת כי זה אומר שיכולנו בעצם לישון עוד. האנשים השמחים ההולכים בחוץ מעצבנים כי הם כאילו לועגים להרגשה הפנימית שלנו שצריך לישון עכשיו ולא להלך בחוץ, ואם כבר אז בטח שלא להיות שמחים. והכל הכל- בכוונה ונגדנו. ולפעמים זה מוצדק, ואין מה להגיד או לעשות, רק לנשום עמוק ולספור עד 10. לנסות לחייך (שמעתי שכשמחייכים אז הגוף חושב שאנחנו שמחים ומשדר למוח להתנהג בהתאם, משהו כזה). אבל בדר"כ, ובזה אולי נודה אח"כ בינינו לבין עצמנו, זה כ"כ טיפשי. בדר"כ רק אח"כ נבין כמה שיש לנו מזל, שאנחנו יכולים בכלל להתעורר בבוקר, שהשמש זורחת כ</div>Thu, 03 Jan 2008 10:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8340212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=8340212http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8209805<div align="right" dir="rtl">יש בין מין תחושה מרגיזה היום של עצבנות מעורבת בחוסר סבלנות וחוסר אונים וחוסר כוח באופן כללי. בערך כמו ההרגשה כשמחכים לאוטובוס כבר ממש הרבה זמן, וממש קר או חם בחוץ ואתם רק רוצים להיות בבית, רק שאין לכם מושג מתי האוטובוס יגיע, אתם רק יודעים שהוא היה צריך כבר להגיע מזמן. משהו כזה. לכאורה אין לי אף סיבה להתלונן. יש שביתה חלקית, אז יש לי הרבה חופש וקצת לימודים. אני מחלקת את זמני בין האוניברסיטה והמעונות - עם אחלה של שותפות, בין חבר שלי - שתמיד כיף להיות אצלו ואין ספק שאני אצלו הרבה, ובין הבית והחברים. אני לא עובדת, אז יש לי המון זמן פנוי להתבטל ולישון כמו שאני אוהבת וההורים בסופו של דבר מממנים אותי. אין לי שום דרמות גדולות ומרעישות בחיים. הכל כאילו על מי מנוחות. אז כנראה שכשאין משהו גדול ומרעיש, אז יש המון דברים "קטנים" לכאורה ומציקים. כבר למעלה מ-3 שבועות שאין לי ויירלס בבית. ברגעים אלו אני גולשת בלפטופ רק הודות לטוב ליבם/טיפשותם של השכנים. הראוטר שבק חיים מסתבר. אז כבר הספקתי לחטוף עצבים על התמיכה הטכנית של הספק אינטרנט, ועכשיו אני בקריז על החנות שבה קנינו את הראוטר (לבינתיים תשמר</div>Sun, 16 Dec 2007 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8209805http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=8209805http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8082562<div align="right" dir="rtl">ראשית, נגדיר מספר מושגים סטריאוטיפים שאני משתמשת בהם,לצורכי הבהרה: נקבה בכיינית - בחורה סמרטוטית למדי, או לפחות בחורה שהופכת לסמרטוטית למדי בקרב בנים שהיא מעוניינת בהם. הנקבה הבכיינית שמה את הגבר שבחייה בראש סדר העדיפויות, גם במחיר שזה יפגע בכל שאר הקשרים שיש לה עם אנשים ובחיים שלה. הנקבה הבכיינית מוכנה לספוג עלבונות, השפלות ויחס מזלזל מבן זוגה, ולעולם לא תעמיד אותו במקומו או תצעק עליו. מקסימום היא תנסה לגרום לו "לדבר על זה" או אפילו תבקש סליחה, לפעמים בתקווה שזה יתן לו גם השראה לבקש סליחה.למרות שהיא לא מודעת לזה, לנקבה הבכיינית יש נטייה למצוא את עצמה תמיד במערכות יחסים עם "הגבר האטום" (ע"ע), לכן היא אף פעם לא מצליחה לגרום לו לדבר על זה, ובטח שלא לבקש סליחה. היא נהנית להתבכיין שעות ארוכות על כמה שהיא מסכנה לכל חברותיה ומכרותיה, לנתח לפרטי פרטים כל סיטואציה וליצור מלודרמות. חבריהפעמים רבות ינסו לגרום לה להבין שהגבר האטום הוא לא טוב בשבילה, אבל הנקבה הבכיינית נוטה לראות בעצמה את המקור לבעיות במערכת היחסים (דבר שהוא חלקית נכון), ונמנעת מלהפנות אצבע מאשימה כלפי בן הזוג. גם אם כבר תנסה ל</div>Sun, 02 Dec 2007 16:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=8082562http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=8082562http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=7947857<div align="right" dir="rtl">זרם של מחשבות בעקבות פרק באנטומיה של גריי, וגם סתם בעקבות החיים... העבר רודף אותנו. דברים שהיו מתערבבים עם דברים שקורים עכשיו, ונורא קל לשקוע בנוסטלגיה, או סתם במציאות שכבר לא קיימת. העולם דינמי, משתנה, שום דבר לא קבוע. מה שנמצא כאן היום, אולי לא יהיה כאן מחר. הדברים כפי שאנחנו מכירים אותם עכשיו, אולי ישתנו לבלי היכר עד מחר. ההווה הוא כמו מין רפסודה לא יציבה ששטה לה בנהר סואן, כשהעתיד היא נקודה קטנה ומנצנצת באופק, ורק העבר, העבר הוא האדמה החזקה והיציבה שמאחורינו, איפה שהתחלנו את המסע. העבר הוא מוכר, הוא ידוע. אין בו הפתעות, לא לטובה ולא לרעה. הוא אפילו כמעט מובן, או לפחות ככה נראה. אז בחיפוש אחר יציבות, נורא קל לשקוע בזה. נורא קל להצמד לדברים מוכרים, רק כי זה מה שהם מבלי באמת לתהות אם מה שמוכר לנו הוא בהכרח מה שטוב לנו, ואם לא להיפך, אולי מה שזר ומוזר צופן בתוכו בדיוק את מה שאנחנו מחפשים. וכשאנחנו מסתכלים על עצמנו במראה, נורא קל להגדיר לעצמנו מי אנחנו לפי מי שהיינו אתמול, שלשום, לפני שנה או יותר. קצת קשה יותר להגדיר לעצמנו את עצמנו לפי מה שהיינו רוצים להיות. אז ככה העבר הופך להיו</div>Sun, 18 Nov 2007 02:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (הצינית האופטימית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=7579&blogcode=7947857http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=7579&blog=7947857