יש בין מין תחושה מרגיזה היום של עצבנות מעורבת בחוסר סבלנות וחוסר אונים וחוסר כוח באופן כללי. בערך כמו ההרגשה כשמחכים לאוטובוס כבר ממש הרבה זמן, וממש קר או חם בחוץ ואתם רק רוצים להיות בבית, רק שאין לכם מושג מתי האוטובוס יגיע, אתם רק יודעים שהוא היה צריך כבר להגיע מזמן. משהו כזה.

לכאורה אין לי אף סיבה להתלונן. יש שביתה חלקית, אז יש לי הרבה חופש וקצת לימודים. אני מחלקת את זמני בין האוניברסיטה והמעונות - עם אחלה של שותפות, בין חבר שלי - שתמיד כיף להיות אצלו ואין ספק שאני אצלו הרבה, ובין הבית והחברים. אני לא עובדת, אז יש לי המון זמן פנוי להתבטל ולישון כמו שאני אוהבת וההורים בסופו של דבר מממנים אותי. אין לי שום דרמות גדולות ומרעישות בחיים. הכל כאילו על מי מנוחות.

אז כנראה שכשאין משהו גדול ומרעיש, אז יש המון דברים "קטנים" לכאורה ומציקים.

• כבר למעלה מ-3 שבועות שאין לי ויירלס בבית. ברגעים אלו אני גולשת בלפטופ רק הודות לטוב ליבם/טיפשותם של השכנים. הראוטר שבק חיים מסתבר. אז כבר הספקתי לחטוף עצבים על התמיכה הטכנית של הספק אינטרנט, ועכשיו אני בקריז על החנות שבה קנינו את הראוטר (לבינתיים תשמר בעילום שם, רק נאמר שזאת רשת גדולה, והמבין יבין) ואליה גם מסרתי אותו לפני למעלה משבוע לצורך החלפה, אבל בינתיים חוץ מהרבה שיחות טלפון אליהם ותשובות מתחמקות סטייל "הראוטר החדש יגיע היום או מחר" ו"כן ברור שנתקשר להודיע לך מה קורה (פחחח כן בטח)", לא קיבלתי הרבה. אה כן, וגם כאב ראש, איך שכחתי.

• נראה שיש יותר מדי מקומות שאני מנסה להיות בהם בעת ובעונה אחת, יותר מדי אנשים שאני מנסה לשמור איתם על קשר, יותר מדי בתים שאני גרה בהם כרגע (שלושה - 3 מברשות שיניים, 3 מסרקים... וכו'). יותר מדי זמן שמבוזבז בדרכים על אמצעי תחבורה מעצבנים למיניהם (רכבת ישראל - את בראש רשימת השנאה שלי, אגד - אתם גם מעצבנים אותי לאחרונה), יותר מדי בגדים לסחוב על הגב הקטן והמסכן שלי. וכל מה שאני רק רוצה, זה שיהיה לי בית אחד משלי, עם מכונת כביסה משלי, שלא יהיה בתנאי מעונות, ושיהיו קרוב אליי האנשים שאני אוהבת והאוניברסיטה. בלי נסיעות בינעירוניות כל הזמן, בלי תיקי ענק שאני סוחבת עליי ועושים לי כאבי גב נוראיים אחר כך (אחח העקמת...). זה הכל.

• השביתה - היא מרגיזה אותי. מצד אחד היא נותנת לי קצת חופש אז קשה להתלונן. מצד שני היא שמה אותי במצב נוראי של חוסר אונים וחוסר יכולת לתכנן. הייתי יכולה לעבוד בזמן הזה, להרוויח קצת כסף משלי. כי כמה שזה נראה נוח מבחוץ לחיות על חשבון ההורים, זה נורא לא נעים. מה גם שיש תוכנית אחת לקיץ שפשוט לא תתממש אם אני לא אתחיל לחסוך קצת כסף ומהר. אבל קשה להתחייב לעבודה כשבכל יום השביתה עלולה להגמר ומי יודע מה מחכה לי כשנחזור ללימודים (אם נחזור...). קשה בכלל לתכנן לקיץ, כשמי יודע אם בכלל תהיה לי חופשת קיץ. וקשה להסתכל על השביתה של המרצים שמוצדקת או לא, היא מתנהלת בצורה כ"כ לא יעילה שלפעמים אני באמת תוהה אם זה לא סתם תירוץ כדי לקבל קצת חופש מאיתנו. ורק מחשבה אחת קופצת לראש: אם היית לומדת בחו"ל, זה לא היה קורה.

אז לסיכום, אין לי כסף, אין לי עבודה, אין לי השכלה, אין לי אינטרנט, אין לי מקום קבוע ויש לי כאבי גב. גאד דאמיט, אני נשמעת כמו הומלס...

ראשית, נגדיר מספר מושגים סטריאוטיפים שאני משתמשת בהם, לצורכי הבהרה:

נקבה בכיינית - בחורה סמרטוטית למדי, או לפחות בחורה שהופכת לסמרטוטית למדי בקרב בנים שהיא מעוניינת בהם. הנקבה הבכיינית שמה את הגבר שבחייה בראש סדר העדיפויות, גם במחיר שזה יפגע בכל שאר הקשרים שיש לה עם אנשים ובחיים שלה. הנקבה הבכיינית מוכנה לספוג עלבונות, השפלות ויחס מזלזל מבן זוגה, ולעולם לא תעמיד אותו במקומו או תצעק עליו. מקסימום היא תנסה לגרום לו "לדבר על זה" או אפילו תבקש סליחה, לפעמים בתקווה שזה יתן לו גם השראה לבקש סליחה. למרות שהיא לא מודעת לזה, לנקבה הבכיינית יש נטייה למצוא את עצמה תמיד במערכות יחסים עם "הגבר האטום" (ע"ע), לכן היא אף פעם לא מצליחה לגרום לו לדבר על זה, ובטח שלא לבקש סליחה. היא נהנית להתבכיין שעות ארוכות על כמה שהיא מסכנה לכל חברותיה ומכרותיה, לנתח לפרטי פרטים כל סיטואציה וליצור מלודרמות. חבריה פעמים רבות ינסו לגרום לה להבין שהגבר האטום הוא לא טוב בשבילה, אבל הנקבה הבכיינית נוטה לראות בעצמה את המקור לבעיות במערכת היחסים (דבר שהוא חלקית נכון), ונמנעת מלהפנות אצבע מאשימה כלפי בן הזוג. גם אם כבר תנסה להעמיד את בן הזוג במקומו, היא תחזור בה ותרוץ חזרה אליו מדי לאחר מכן, כך שלעולם לא יוכל לקחת את ההתבכיינויות והאיומים שלה ברצינות. כל זאת מכיוון שהפחד הכי גדול שלה הוא: להשאר חסרת חבר.

הגבר האטום - קשה לנתח את התנהגותו של הגבר האטום, מכיוון שנדמה שהכל בו נמצא מתחת לפני השטח. הוא לא אוהב לדבר על רגשות או לשתף, ושונא שלוחצים עליו לעשות זאת. יש לו פתיל מאוד קצר, ולא כדאי לעצבן אותו. הוא כמעט אף פעם לא מבקש סליחה, ויוצא מתוך נקודת הנחה שאם הוא פגע באדם אחר ללא כוונה, אותו אדם אמור להבין זאת בעצמו. באופן כללי, הוא מאמין שתקשורת בין אישית היא דבר מיותר מכיוון שכל מה שיש לו להגיד לאנשים אחרים, הוא ברור מאליו ולכן אין צורך לדון בזה. לכן גם מעטים האנשים שיודעים עליו משהו בכלל. הוא שונא אנשים שחופרים או מנסים לגרום לו לדבר, והרצון העיקרי שלו הוא שיעזבו אותו בשקט ויתנו לו לקיים אורח חיים פשוט המורכב בעיקר מאוכל-סקס-שינה. הוא מאמין כי הדרך הכי טובה לפתור בעיות היא לטאטא אותן מתחת לשטיח, ושונא נקבות בכייניות. למרות זאת, מרבית הקשרים ארוכי הטווח שלו נוטים להיות עם נקבות בכייניות, מכיוון שרק הן מוכנות לסבול אותו (ואיתו) לאורך זמן.

אני שונאת נקבות בכייניות. הייתי פעם נקבה בכיינית, וגם כתבתי על זה כאן בעבר מספיק פעמים כדי שימאס לי לשמוע את עצמי מדברת על זה. מאז נדרתי לעצמי נדר לעולם לא לשוב להיות כזאת, ולעולם לא למצוא את עצמי עם "גבר אטום". נכון לעכשיו זה הולך די טוב, אם כי לפעמים נדמה לי שאני מנסה יותר מדי, אבל לרוב אני באמת מרגישה שיפור ניכר ביותר.

אבל לפעמים, בעיקר לפני "הזמן הזה בחודש", אני מרגישה שההורמונים שלי מנסים להוציא ממני את הנקבה הבכיינית שבי בכוח. אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבוקר בדיכאון קל מבלי לדעת למה, ואז לא משנה מה הוא אומר או כותב, וכמה שהכל בסדר אם לא אפילו יותר, היא מחפשת משהו להיות לא מרוצה ממנו. ואם אין משהו כזה בנמצא, אז היא תסתכל אחורה, ותזכיר לי ימים עברו ותזהיר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כך שגם אם הכל בסדר עכשיו, זה רק עניין של זמן ואני עוד אמצא את עצמי באותם מצבים שוב ושוב ושוב. ולרגע זה מפחיד מאוד, ואז ההיא השנייה החדשה (הנקבה הלוחמנית, נקרא לה, אבל לא נוסיף בינתיים להגדרות למעלה פשוט כי אין לי זמן ות'כלס אתם יכולים לנחש לבד, לא?) מתעוררת, מתעצבנת מכל המחשבות הבכייניות האלה, מעיפה לה סטירה, ומכריזה בקול מלחמה שהיא לא תתן לשום גבר להוריד אותה ומחפשת כבר שוט כדי שתוכל לנפנף בו לעומת כל מי שרק יעיז לנסות.

ואני באמצע, מסתכלת על שתיהן, נותנת חיבוק לנקבה הבכיינית שבי, ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר ושדברים הם כבר לא כמו שהם היו פעם. מרגיעה את הנקבה הלוחמנית שבי ומזכירה לה שאין מה להתעצבן, אבל בקריצה מוסיפה שאם יש לה איזה שוט, אז אני לא אתנגד.