זרם של מחשבות בעקבות פרק באנטומיה של גריי, וגם סתם בעקבות החיים...

העבר רודף אותנו. דברים שהיו מתערבבים עם דברים שקורים עכשיו, ונורא קל לשקוע בנוסטלגיה, או סתם במציאות שכבר לא קיימת. העולם דינמי, משתנה, שום דבר לא קבוע. מה שנמצא כאן היום, אולי לא יהיה כאן מחר. הדברים כפי שאנחנו מכירים אותם עכשיו, אולי ישתנו לבלי היכר עד מחר. ההווה הוא כמו מין רפסודה לא יציבה ששטה לה בנהר סואן, כשהעתיד היא נקודה קטנה ומנצנצת באופק, ורק העבר, העבר הוא האדמה החזקה והיציבה שמאחורינו, איפה שהתחלנו את המסע. העבר הוא מוכר, הוא ידוע. אין בו הפתעות, לא לטובה ולא לרעה. הוא אפילו כמעט מובן, או לפחות ככה נראה. אז בחיפוש אחר יציבות, נורא קל לשקוע בזה.

נורא קל להצמד לדברים מוכרים, רק כי זה מה שהם מבלי באמת לתהות אם מה שמוכר לנו הוא בהכרח מה שטוב לנו, ואם לא להיפך, אולי מה שזר ומוזר צופן בתוכו בדיוק את מה שאנחנו מחפשים. וכשאנחנו מסתכלים על עצמנו במראה, נורא קל להגדיר לעצמנו מי אנחנו לפי מי שהיינו אתמול, שלשום, לפני שנה או יותר. קצת קשה יותר להגדיר לעצמנו את עצמנו לפי מה שהיינו רוצים להיות. אז ככה העבר הופך להיות חלק גדול באיך שאנחנו מגדירים את עצמנו כיום. המעמד שהיה לנו פעם, התפקידים שמילאנו, האופן שבו ראינו את עצמנו והאופן בו חשבנו שרואים אותנו אחרים... הכל מתערבב ביחד כדי ליצור את מי שאנחנו כיום. לטוב ולרע.

כל יום, כל רגע, הוא הזדמנות להתחלה חדשה. אבל כמה מאיתנו באמת מנצלים את זה כדי להתחיל מחדש? והאם כשאנחנו קמים בבוקר, אנחנו חושבים לעצמנו שהיום הוא יום חדש, התחלה חדשה, הזדמנות ליצור את עצמנו ואת החיים שלנו מחדש? או שאנחנו קמים בבוקר ופשוט... ממשיכים? ממשיכים איפה שהפסקנו כשהלכנו לישון. היום הוא המשך של אתמול, של השבוע, של החודש, של השנה, של החיים... אני, הבן אדם שהייתי אתמול, שהייתי תמיד. החיים הם אותם חיים. הכל אותו דבר, העולם נשאר אותו עולם והכל נשאר קבוע. רק שזה לא נכון. כל יום העולם משתנה, כל יום נוספים חיים חדשים ונגמרים חיים ישנים. כל יום קורים דברים שלא קרו אף פעם, נוצרים דברים שלא היו, כל יום משהו משתנה. אבל כשאתה עמוד על רפסודה בנהר סואן, כנראה שיותר קל להסתכל אחורה על האדמה היציבה, גם אם זאת אדמת טרשים מדברית ששום דבר טוב לא צומח ממנה, מאשר להודות שהכל משתנה כל הזמן. הכל, אפילו אנחנו.

העבר רודף אותי. ולא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי תוהה באיזו מידה אני מי שהייתי פעם ובאיזו מידה הייתי אי פעם באמת מה שחשבתי שאני. לפעמים אני חושבת שאני כל מה שאי פעם רציתי להיות, כמו גולם שמסתכל פנימה ומבין פתאום שהוא פרפר, ושבעצם תמיד היה, פשוט לא ידע לפרוש כנפיים. ולפעמים נדמה לי שאני תמיד אשאר הגולם הזה. אני מסתכלת למטה, והגובה מפחיד אותי, ואני מפחדת שאם אני אנסה לעוף אז אני אתרסק ואפול כי גלמים לא יכולים לעוף והמחשבה שהם פרפרים היא לא מה שתציל אותם מנפילה לתהום עמוקה. אז אולי לפעמים אני גולם ולפעמים אני פרפר, ולפעמים אני שניהם והכל תלוי בסיטואציה ובאנשים ובי. אבל כשאני מנסה להבין מי אני, אני עדיין מסתכלת אחורה, ומסתכלת מסביב, ועדיין בסוף אין לי הרבה תשובות, וכשיש לי, אז אני אף פעם לא באמת בטוחה בהן.

וגם האנשים מהעבר רודפים אותי. לפחות לאחרונה. בחודשים האחרונים, אני כל הזמן חולמת עליהם. הם לא נותנים לי מנוח. אנשים שהיו פעם חלק מהחיים שלי ועכשיו הם לא, ופתאום הם מככבים בחלומות שלי. אנשים שאיבדתי איתם קשר ובחלומות שלי, אנחנו מדברים כרגיל. אנשים שמתו, ובחלומות שלי הם חיים ונושמים. העבר רודף אותי, או אולי מנסה לגרום לי להבין משהו, ואני לא מצליחה להבין מה. מישהי אמרה לי שזה רמז לשמור יותר מקרוב על האנשים שיש לי בהווה. אולי. אבל אני חושבת שזה אולי קצת פשטני מדי. אולי סתם התת מודע שלי מנסה לאפשר לי לשמור על קשרים שאבדו. אבל למה פתאום עכשיו? למה מבין כל האנשים שהיו חלק מהחיים שלי בעבר, דווקא הם? למה הם מופיעים בחלומות שלי כל הזמן? מוזר.

ואולי, משהו בי מנסה להגיד לי שהגיע הזמן לשחרר, להרפות אחיזה מהעבר, ולהמשיך הלאה, לעבר הנקודה המנצנצת באופק, שנכון לעכשיו, טומנת בחובה כל מה שאני יכולה לרצות ועוד.