כבר יותר מחודש שלא כתבתי כאן... כמעט מבלי לשים לב. למה? לא יודעת, ככה יצא. מה זה משנה בעצם? ודווקא כן כתבתי, פשוט לא כאן. אז מאיפה אני אתחיל?
התקופה האחרונה הייתה תקופה די קשה בשבילי ובשביל איליה. לפני שבועיים הקשר שלנו הגיע לרגע די קריטי. אפשר להגיד שכל הריבים והמתחים והכעס והכאב שהצטבר פשוט הגיעו לרגע שיא אחד. רגע שהותיר את שנינו עם שאלה אחת: מה עושים עכשיו? ואיך? אז חשבנו. ולשם שינוי הבנתי שלפעמים חשוב לחשוב על דברים כאלה דווקא לבד. זה היה ערב די מוזר, וזה היה סוף שבוע די קשה באופן כללי, לפחות בשבילי. וביום ראשון כבר הייתה לי הרגשה טובה של התחלה מחדש. אבל גם בהתחלות חדשות, מועדים קצת לפעמים. אני מעדתי, פעמיים. אחת מהן הייתה אתמול בערב. ואז בא הריב. זה היה בלתי נמנע כנראה. פשוט כל אחד אמר בדיוק את מה שהשני לא רצה לשמוע. הוא לא רצה לדבר, אני לא יכולתי לשתוק. ורק בסוף הבנתי. הפעם גם אני הבנתי. נקווה שההבנה הזאת תשאר לאורך זמן. ואז בא השקט. ואז בא הפיוס.
עכשיו אני רק צריכה להשתדל לשמור עליו. על השקט הזה אצלי בפנים. היה לי קצת יותר מדי רעש בראש. כמובן שעדיין יש קצת, כי ככה אני. וכל עוד יש לי את כל הדברים שלי שאני צריכה לעשות. כל הלחץ, אז זה עדיין ישאר ככה. אבל עדיין קצת יותר טוב עכשיו. לבינתיים. אולי אני צריכה לעבור ללשמוע מוזיקה שקטה לזמן הקרוב. למוזיקה תמיד הייתה השפעה חזקה עליי. לא משהו דיכאוני, לא משהו רועש, משהו שקט, רגוע, שלו, יפה...
הגעתי למצב כזה לאחרונה, שאמרו לי שנהייתי הרבה יותר תוקפנית. באותו הזמן זה בא מכעס. לא בטוחה בדיוק על מה. חשבתי שאני יודעת, אבל כנראה שבאמת מדובר ביותר מדבר אחד. פשוט נראה לי שבאיזשהו מקום, הכנסתי לעצמי שזאת הדרך היחידה שבה אני יכולה להשיג דברים. מה היה חושב, כנראה שאני באמת טיפוס די פסיבי-אגרסיבי אחרי הכל... ואני דווקא חשבתי שזה אומר שהבטחון העצמי שלי משתפר. אבל כנראה שזה לא לגמרי נכון. למרות שהוא כן משתפר. אני כבר לא כ"כ מפחדת מאנשים חדשים. אני כבר לא כ"כ מפחדת להתחיל שיחות. ואולי כמו שמאיה אמרה, זה פשוט הצבא שלימד אותי לזרוק זין... :)
בכל זאת, כעס זה לא בריא. צריך להפסיק.
בצבא הכעס שלי זה כנראה בעיקר כלפי המפקד שלי והצעירים החדשים. נראה לי שאני צריכה ללמד את עצמי איך לפתח אדישות מסויימת כלפיהם בקטעים המעצבנים. בכל זאת את הצעירים האלה יש לי עוד די הרבה זמן לסבול, בין אם אני נהנית איתם או לא. אני פשוט אצטרך להתרגל למוזריות של כל אחד מהם. או להתעלם ממנה. והמפקד שלי... מזמן הגעתי למסקנה שאני מסתדרת איתו הכי טוב כשאני פשוט מתעלמת ממנו. הוא קצת פחות מסתדר עם זה, כי יש לו כל מיני אישוז. כל מיני בעיות של חוסר בטחון עצמי ומין ניסיון מוזר כזה כל הזמן לאזן בין הרצון המוגזם שלו שכולם יאהבו אותו, דבר שהוא מספק בזה שהוא מנסה לתת לכל אחד כל מה שהוא רוצה, גם אם לטווח הארוך זה לא הדבר החכם לעשות, לבין הפחד המוגזם הזה שיש לו מזה שאנשים ינצלו את זה וידרכו עליו (מה שבאמת קורה). לפחות ככה זה נראה.
משום מה אני נזכרת עכשיו במשפט הזה שאומר שאנחנו הכי שונאים באנשים אחרים את מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו... מפחיד... איכ! די!
עוד טיפה פחות מ-7 חודשים עד השחרור. זה לא הרבה. אבל לפעמים זה נראה כמו המון.
מתחשק לי לדבר בטלפון. לשמוע כמה קולות מוכרים. זה משמח. עושה לי טוב להזכר כמה אנשים טובים יש לי בחיים.
כמה לינקים לסיום:
http://stage.co.il/Stories/988 - סיפור כל כך יפה. גרם לי להזדהות קצת.
http://stage.co.il/Stories/367177 - עוד משהו יפה מאותו דף יוצר.
http://stage.co.il/Stories/426018 - ומשהו קטן שאני כתבתי.
ברקע: The cars - Drive
Who's gonna tell you when, it's too late Who's gonna tell you things, aren't so great You can't go on, thinking nothing's wrong Who's gonna drive you home tonight Who's gonna pick you up, when you fall Who's gonna hang it up, when you call Who's gonna pay attention, to your dreams Who's gonna plug your ears, when you scream You can't go on, thinking nothing's wrong Who's gonna drive you home tonight Who's gonna hold you down, when you escape Who's gonna come around, when you break You can't go on, thinking nothing's wrong Who's gonna drive you home tonight You can't go on, thinking nothing's wrong Who's gonna drive you home tonight Who's gonna drive you home tonight
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הצינית האופטימית