אני כבר לא כותבת. אני לא צריכה כנראה להגיד לכם את זה, כי אתם רואים לבד, אלא אם עלה בכם חשד שאני כן כותבת אבל עושה את זה במקום אחר. אני לא.

זה כבר קרה לי בעבר שהיו לי תקופות כאלה שלא יצא לי ממש לכתוב בהן, כי היו כל מיני עיסוקים אחרים או סתם מעצלנות. אבל גם כשלא הייתי כותבת ממש, תמיד (או לפחות כך נראה לי כרגע) הייתי "כותבת" בראש. מתכננת באותו רגע שעברו לי בראש אותן המחשבות שדרשו שיעלו אותן על הכתב, איך אני אכתוב אותן, איך אני אנסח. כותבת בראש. לאחרונה אני לא יכולה להגיד שזה קרה לי. לפחות לא במודע. האמת שאני אפילו לא בטוחה עד כמה זה היה חסר לי, אבל עובדה שאני כאן אז כנראה שזה בכל זאת אומר משהו. אני כאן ואין לי מושג מה אני רוצה לכתוב, אני רק מרגישה פתאום כאילו יש בי איזה חלק ששכחתי שקיים, שמבקש גם הוא להשמיע קול, ורק כאן אני יכולה לתת לו לעשות זאת.

החודשיים האחרונים לא היו פשוטים. הם היו מלאים בהרבה מאוד תמרונים. השביתה נגמרה בדיוק כשהסמסטר נגמר, ויצר שני חצאי סמסטר מוזרים שכאלה. ואם סמסטר א'1 נוצל במיוחד בשביל מנוחה, אז סמסטר א'2 מקבל כיוון שונה. הקדימו לי קורס מאוד קשה שאני חוזרת עליו כי נכשלתי בו בשנה שעברה, כך שאני עושה אותו עכשיו במקום בסמסטר הבא, וזה דווקא יוצא נוח מהרבה בחינות, אבל אין ספק שזה מוסיף ללחץ הנוכחי. התחלתי לעבוד, בשתי עבודות. כל אחת מהן קטנה ושתיהן מהבית, אבל לתמרן בין עבודה-עבודה-לימודים זה לא קל. ולכל זה מתווספות נסיעות החיפה (הורים וחברים+בית1+כביסה) - הוד השרון (החבר+בית2+מקום רביצה נוח) - ת"א (לימודים ומעונות+בית3). זה הרבה תמרונים. הרבה גיחות למקומות שונים. אבל חוץ ממדי פעם שהגב קצת קורס מעומס התיק והעייפות נופלת, אני מסתדרת בינתיים, אז כנראה שזה מה שחשוב.

אחד הפרוייקטים הכי מרכזיים שלקחתי על עצמי לאחרונה בשיתוף עם השותפה מהמעונות (ע"ע בית 3), הוא פרוייקט של ניהול זמנים. כבר כתבתי כאן על זה שיש לי בעיה בניהול זמנים. אני דוחה דברים לרגע האחרון ולא מספיקה, ולפעמים גם כשאני מתחילה אותם מראש, אני לא מספיקה לסיים אותם, וכך אני נמצאת בלחץ זמן תמידי. וזה לא כיף בכלל. לא כיף לאחר לאנשים, לא כיף לא לישון בלילה שלפני המבחן או התאריך האחרון להגשת העבודה כי דחיתי הכל לסוף, לא כיף להיות בלחץ כל הזמן ובחיפוש אחר תירוצים שהם בסופו של דבר בעיקר לעצמי. אבל כאן אין שום דבר חדש.

אז אני והשותפה הלכנו לסדנה של ניהול זמנים באוניברסיטה, מפגש חד פעמי ולא מועיל בכלל שלגמרי הרגיש כמו הרצאה. התועלת היחידה שיצאה מזה, היא שבעקבות המפגש, המרצה המליץ לשותפה שלי על הספר "לבלוע צפרדע", ואפילו שעוד לא קראתי את כולו, אני יכולה לומר שהספר הזה התחיל תהליך של שינוי אצלנו. המסר העיקרי של הספר הוא החשיבות של סדר עדיפויות. יש יותר מדי דברים שאנחנו רוצים או "צריכים" או מבקשים מאיתנו לעשות, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לעשות בפועל. לכן החכמה היא לדעת להחליט מה הם הדברים החשובים ביותר שאנחנו צריכים לעשות כדי להשיג את המטרות שלנו, ולעשות קודם כל אותם, ורק אם ישאר זמן לעשות את השאר (כמו שבריאן טרייסי אומר, אנחנו צריכים לעשות את ה-20% מהמשימות שיובילו ל-80% מהתוצאות, במקום ההפך). מכיוון שהדברים האלה נוטים להיות גם המשימות הכי קשות ומעצבנות שאנחנו נוטים לדחות את העשייה שלהן, כשאנחנו עושים אותן אנחנו בעצם "בולעים צפרדע". כל זה אולי נשמע מאוד טריוויאלי, אבל בשבילי היה כאן חידוש גדול. אני תמיד הייתי בהרגשה שאני צריכה להספיק לעשות הכל, משימות קטנות כגדולות. לכן כשהייתה לי רשימה של דברים שאני צריכה לעשות, תמיד הייתי מתחילה מהדברים הקטנים שלוקחים פחות זמן כדי לסלק אותם מהדרך וכדי שישאר לי זמן להתמקד בדברים הגדולים והחשובים יותר. העשייה של כל המשימות הקטנות הייתה יוצרת אצלי אשלייה שמאוד התקדמתי במה שאני צריכה לעשות, למרות שבפועל בקושי הספקתי להתחיל את מה שבאמת היה חשוב לי ובסוף בזבוז הזמן על המשימות הקטנות גם גרם לכך שלא נותר עוד מספיק זמן למשימות הגדולות. אבל מה לעשות, הייתי בטוחה שצריך לעשות הכל, אסור לדחות כלום, ושאם אני לא מספיקה זה כי אני לא עובדת מספיק מהר. והנה פתאום בא בריאן טרייסי, ואומר לי שלא רק שזה בסדר לדחות עשייה של דברים, זה אפילו חשוב! החכמה היא לדעת מה לדחות ומה לעשות עכשיו, ולהבין מראש שאני אצטרך לוותר על חלק מהדברים שאני רוצה לעשות.

אז אני לא יכולה לומר שמאז חיי עשו מהפך של 180 מעלות ושבעיית ניהול הזמנים שלי נעלמה. בסך הכל ספר הוא ספר. אבל אני והשותפה מאוד מדרבנות אחת את השנייה, ומנסות לעזור ולייעץ. אין ספק שהספר וכל התהליך שבא אחריו יצרו אצלי יותר מודעות לכל העניין ושינו לי מאוד את פרספקטיבת החשיבה שלי על ניהול זמן. ולמרות שרק בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מבלה 3 ימים אחוזי טירוף של למידה-עבודה-למידה-עבודה בניסיון להספיק לדד ליינים בשני התחומים, בהם לא קמתי מהלפטופ וישנתי בממוצע 3 שעות בלילה... אני עדיין מרגישה שיש שיפור. אם לא ברמת הלימודים, לפחות ברמה הבינאישית.

ובמסגרת דחיית הדברים שבסדר עדיפויות נמוך יותר, השבוע אני כמעט שלא עובדת ונראה כי אני הולכת לעזוב את אחת העבודות שלי לפחות לחודש הקרוב כדי להשקיע בלימודים לקראת ובזמן המבחנים. אני לא אפרט בנוגע לעבודות שאני עובדת בהם כי אין לי כוח, אבל רק אומר שאחת היא עבודה שאני מרוויחה בה יפה ועובדת בה לתקופת זמן מוגדרת באופן זמני, כשרובה נעשית באופן חופשי מתי שאני רוצה בלי שיגדירו לי מתי לעבוד. השנייה היא עבודה בשכר מינימום בעסק מתחיל של בן דוד של  חבר שלי, לא התחייבתי להשאר בה שום פרק זמן אבל שעות העבודה כשאני עובדת הן כן מוגדרות ומגבילות את סדר היום שלי (אם כי יש יתרונות של פרוטקציות ושל זה שתמיד טוב להכנס בשלב מוקדם לעסק שנראה מבטיח). בכל זאת בגלל כל הסיבות האלה, כרגע אני מוותרת על העבודה השנייה.

המטרה שלשמה אני עובדת אגב, היא חסכון סכום לא גדול מדי של כסף שיבוזבז על טיול של כשבוע לאירופה בקיץ, שגולת הכותרת שלו תהיה פסטיבל מטאל שבו אני אוכל לראות (!!!) כמה להקות שאני ממש אוהבת ולקנות בגדים מגניבים שיש רק באירופה. אם הכל ילך טוב, תהיה גם עוד טיסה לבולגריה לנופש קצרצר, שעליה אני אשלם מחיר סמלי מאוד. ואחרי שנים שלא יצאתי מהמדינה הזאת, נשאר רק לומר- איזה כיף! :)

ומכיוון שהפוסט הולך ומתארך, אני אפסיק לבינתיים, אבל אנסה לשוב בקרוב (ואם זה לא יקרה אז פשוט תאלצו להתמודד עם זה שאתם לא אחת הצפרדעים שלי...).