יש בין מין תחושה מרגיזה היום של עצבנות מעורבת בחוסר סבלנות וחוסר אונים וחוסר כוח באופן כללי. בערך כמו ההרגשה כשמחכים לאוטובוס כבר ממש הרבה זמן, וממש קר או חם בחוץ ואתם רק רוצים להיות בבית, רק שאין לכם מושג מתי האוטובוס יגיע, אתם רק יודעים שהוא היה צריך כבר להגיע מזמן. משהו כזה.

לכאורה אין לי אף סיבה להתלונן. יש שביתה חלקית, אז יש לי הרבה חופש וקצת לימודים. אני מחלקת את זמני בין האוניברסיטה והמעונות - עם אחלה של שותפות, בין חבר שלי - שתמיד כיף להיות אצלו ואין ספק שאני אצלו הרבה, ובין הבית והחברים. אני לא עובדת, אז יש לי המון זמן פנוי להתבטל ולישון כמו שאני אוהבת וההורים בסופו של דבר מממנים אותי. אין לי שום דרמות גדולות ומרעישות בחיים. הכל כאילו על מי מנוחות.

אז כנראה שכשאין משהו גדול ומרעיש, אז יש המון דברים "קטנים" לכאורה ומציקים.

• כבר למעלה מ-3 שבועות שאין לי ויירלס בבית. ברגעים אלו אני גולשת בלפטופ רק הודות לטוב ליבם/טיפשותם של השכנים. הראוטר שבק חיים מסתבר. אז כבר הספקתי לחטוף עצבים על התמיכה הטכנית של הספק אינטרנט, ועכשיו אני בקריז על החנות שבה קנינו את הראוטר (לבינתיים תשמר בעילום שם, רק נאמר שזאת רשת גדולה, והמבין יבין) ואליה גם מסרתי אותו לפני למעלה משבוע לצורך החלפה, אבל בינתיים חוץ מהרבה שיחות טלפון אליהם ותשובות מתחמקות סטייל "הראוטר החדש יגיע היום או מחר" ו"כן ברור שנתקשר להודיע לך מה קורה (פחחח כן בטח)", לא קיבלתי הרבה. אה כן, וגם כאב ראש, איך שכחתי.

• נראה שיש יותר מדי מקומות שאני מנסה להיות בהם בעת ובעונה אחת, יותר מדי אנשים שאני מנסה לשמור איתם על קשר, יותר מדי בתים שאני גרה בהם כרגע (שלושה - 3 מברשות שיניים, 3 מסרקים... וכו'). יותר מדי זמן שמבוזבז בדרכים על אמצעי תחבורה מעצבנים למיניהם (רכבת ישראל - את בראש רשימת השנאה שלי, אגד - אתם גם מעצבנים אותי לאחרונה), יותר מדי בגדים לסחוב על הגב הקטן והמסכן שלי. וכל מה שאני רק רוצה, זה שיהיה לי בית אחד משלי, עם מכונת כביסה משלי, שלא יהיה בתנאי מעונות, ושיהיו קרוב אליי האנשים שאני אוהבת והאוניברסיטה. בלי נסיעות בינעירוניות כל הזמן, בלי תיקי ענק שאני סוחבת עליי ועושים לי כאבי גב נוראיים אחר כך (אחח העקמת...). זה הכל.

• השביתה - היא מרגיזה אותי. מצד אחד היא נותנת לי קצת חופש אז קשה להתלונן. מצד שני היא שמה אותי במצב נוראי של חוסר אונים וחוסר יכולת לתכנן. הייתי יכולה לעבוד בזמן הזה, להרוויח קצת כסף משלי. כי כמה שזה נראה נוח מבחוץ לחיות על חשבון ההורים, זה נורא לא נעים. מה גם שיש תוכנית אחת לקיץ שפשוט לא תתממש אם אני לא אתחיל לחסוך קצת כסף ומהר. אבל קשה להתחייב לעבודה כשבכל יום השביתה עלולה להגמר ומי יודע מה מחכה לי כשנחזור ללימודים (אם נחזור...). קשה בכלל לתכנן לקיץ, כשמי יודע אם בכלל תהיה לי חופשת קיץ. וקשה להסתכל על השביתה של המרצים שמוצדקת או לא, היא מתנהלת בצורה כ"כ לא יעילה שלפעמים אני באמת תוהה אם זה לא סתם תירוץ כדי לקבל קצת חופש מאיתנו. ורק מחשבה אחת קופצת לראש: אם היית לומדת בחו"ל, זה לא היה קורה.

אז לסיכום, אין לי כסף, אין לי עבודה, אין לי השכלה, אין לי אינטרנט, אין לי מקום קבוע ויש לי כאבי גב. גאד דאמיט, אני נשמעת כמו הומלס...