כרגע סיימתי לראות את אחד מהסרטים האהובים עליי: "שמש נצחית בראש צלול". אין ספק שזה סרט פשוט מעולה. התחלתי לראות את זה עם אמא שלי, אבל היא פרשה באמצע בטענה שזה יותר מדי מוזר. כנראה שהיא יותר אוהבת סרטים בנאליים. אני לא יכולה להגיד שזה לא סרט מוזר, אבל זה כנראה רק חלק מהייחוד שלו, ולמרות שכל מה שקורה שם הוא כל כך לא אפשרי, לאורך חצי מהסרט לפחות הייתה לי תחושה מאוד חזקה של הזדהות. כל מי שאי פעם היה במערכת יחסים רצינית, יכול לדעתי להזדהות עם הסרט. הסרט הזה נתן לי הרגשה מאוד חזקה של זמניות. כאילו הכל שם רק מחזק את העבודה שהכל בחיים כל כך זמני, ובסופו של דבר כל מה שנשאר לנו זה רק הזכרונות, ואם אין לנו אותם, אז בעצם אין לנו כלום. וכן כנראה שלפעמים עדיף שמה שהיה לך יגמר ולפחות ישארו לך הזכרונות ממנו, בין אם זה זכרונות טובים או רעים, מאשר פשוט לשכוח הכל לגמרי, כאילו שזה מעולם לא היה. יש זכרונות שהם חזקים מדי בשביל לוותר עליהם. ואולי הזכרונות הם בעצם מה שהופך את כל מה שקורה לנו לפחות זמני, כי ברגע שאנחנו זוכרים את מה שקרה, זה כאילו שחלק מהרגע הזה נשאר איתנו לנצח. אולי בגלל זה אני כל כך שונאת לשכוח.

הסרט הזה... הוא פשוט סרט כל כך חזק! הוא עצוב ומשמח בו זמנית. ואני שמחה שהיה לו הפי אנד. בסרט כזה גם אם מסיימים בסוף שמח, זה לא יכול להיות בנאלי.

וואו, כל כך הרבה מחשבות עוברות לי בראש עכשיו. זאת הפעם השנייה שאני רואה את הסרט הזה, ועדיין יש לו השפעה ממש חזקה עליי. פחות מהפעם הראשונה כמובן. אז יצאתי גם כולי מבולבלת מכל האפקטים והבלבולים שיש בסרט הזה. אשכרה התחלתי לדמיין דברים בראש. הפעם ידעתי יותר למה לצפות, פשוט המסר חילחל קצת יותר פנימה. אולי גם לאור התקופה האחרונה שעברה עליי, הרגשתי גם הזדהות בחלקים מסויימים.

משהו קטן שהבנתי מהסרט: מה שחשוב, זה לא הסוף ואיך הדברים יגמרו, אלא מה שקורה בדרך.

אני אקטע את ההירהורים שלי כאן כנראה.

אגב למקרה שלא הבהרתי את עצמי מספיק בפוסט הזה, אני בהחלט ממליצה לכם לראות את הסרט הזה, הוא פשוט סרט מדהים!

ונסיים בציטוט מהסרט (כן, כן, יכול להיות שאני מפתחת אובססיה...)

Clementine: This is it Joel. It's going to be gone soon.

Joel: I know.

Clementine: What do we do?

Joel: Enjoy it.