קטע קצר ונוגה. 

זה כל כך נעים.

לפעמים היא משחקת עם מילים. מלטפת אותן, הופכת אותן, רק בשביל הטעם השמשי שהן משאירות בפה. המילים מרצדות לה מול העיניים כמו כנפיים, הופכות את הכלום למשהו, שאפשר לגעת בו, לטעום אותו, להריח אותו.

למשל- המילה לצלול. ל-הרגע המתוק הזה כשאתה באוויר, שבו הפחד נהפך לסקרנות. צ-נקישה רמה בתקרת הפה, המפגש המהמם עם הקור של המים. לול- הדממה השלמה והמוחלטת של המים, ריצודי האור העצלים, הקלות המושלמת של הכול והחשש מחנק.

המילים כבר מתקיימות בזכות עצמן, וילון משי שמסתיר-מעוות-יוצר את החיה שמאחוריו, וזה מפחיד. בגלל שבלי מילים, המשמעות משתחררת מכבליה הארציים והיא ריק שבולע את הנשמה.