אין ספק שאני זקוקה להזדהות עכשיו.

התגייסתי מתוך ההנחה שזו לא רק החובה האזרחית שלי אלא הזכות. הזכות לשרת מדינה דמוקרטית עם ערכים שיוויונים שמספקת לי מקלט ובטחון. אין ספק שאני כבר לא מרגישה בטוחה, בטח לא מרגישה שאני שווה משהו. אני מרגישה שהייחוד היחיד שלי הוא בלהיות חולנית כל כך, מרוסקת פיזית ונפשית.

אני שנה * בשירות. חוויתי מפקדים טובים יותר ומפקדים טובים פחות. גם בלי קשר אליהם דיי מהר איבדתי את הזהות שלי. אם זה בללבוש את אותם המדים יום יום ולהיות חלק מעדר עיוור, אם זה בלבהות במבנה עלוב במשך שעות אינסופיות כשכולם ישנים, אם זה בלהנהן ולדקלם את ההמנון אליו אני מתנגדת, אם זה בלמלא טפסים חסרי משמעות על כל עיטוש, אם זה בלבכות בסתר כשאני פשוט לא מסוגלת להגיד יותר "בסדר".

והם לא מבינים, אולי הם בכלל לא מנסים כי מי אני בכלל? אני צריכה "לשרת" את המדינה, המדינה שלא רוצה אפילו לתת לי את הזכות להתחתן בה.

אף אחד לא יכול לטעון שאינני עושה את המוטל עלי, אני נאבקת בעצמי יום יום לצאת מהמיטה וללכת לבסיס! גם כשאני מתעוררת בתחושה של פחד קיצוני ואימה מיידית שבאה יחד עם ההכרה בתפקיד שלי.

אני לא מזדהה יותר עם צהל, אני לא מעוניינת לשרת בו ובטח לא מעוניינת לגור בישראל. איזה מין רעיון מטופש זה לעבור למדינה שכל מי שמקיף אותה מת להשמיד את היהודים?? עם זה אני יכולה להזדהות גם בתור מישהי שהיא מבחינתכם לא יהודיה, מעצם העובדה שבכל מקום בעולם מלמבד ישראל - אני 100% יהודיה. אולי זה מה שהוביל אותי להלך המחשבה הראשוני, החלק בי שמעודד את צה"ל ורוצה לראותו מנצח, זה מין אינסטינקט ראשוני - לשנוא את מי ששונא אותך.

לא ציונית אבל אני אוהבת עברית, אני אוהבת את התרבות ואת הסובבים אותי. אני אוהבת את המדינה - לו רק המיקום הפיזי שלה לא היה ישראל, לו רק ירושליים לא הייתה קיימת, לו רק היו נותנים לי לחיות בשקט לעשות את מה שאני בוחרת לעשות (לעולם לא הייתי בוחרת להשתייך לצבא אם לא הייתי מבינה את הצורך בהגנה כשכולם נגדך בלי סיבה ממשית).

אני שונאת את הצורך בצבא ואני שונאת את ההשתייכות שלי לארגון שתומך בעוד ועוד מלחמות במקום לסגת בכבוד ולמצוא מקום מגורים אחר. אמנם פיצוץ אוכלוסין בכדור הארץ, אבל לא יתכן שאין שום מקום שיכול לאכלס 4 מיליון בלי מאבקי כוח ושליטה. מקום בטוח באמת שלאף אחד אין צורך לגזול ממך.

צה"ל לקח נתחים רציניים מהשאיפות שלי, מהאמון שלי בעולם, מהתקווה שלי לעתיד טוב יותר. צה"ל העניק לי פחד משתק, חרדות, היסטריות ושלל בעיות רפואיות. אילו היה זה כלא, הייתי מבקשת שחרור מוקדם על התנהגות טובה. כלומר, זה לא מדהים שהצלחתי להמנע מתלונות במשך * שנים של התנגדות פנימית מוחלטת לפעולותיו ועשיתי כנדרש ממני? זה לא מדהים שחתמתי על נשק ולא רק שהצלחתי להמנע מלהשתמש בו על עצמי, גם נמנעתי מלהשתמש בו על אחרים?

אני מפחדת להשתחרר על נפשי, אני מפחדת מכל המשתמע מכך. אני נואשת לעזרה אבל לא מסוגלת לדבר. הדמעות, חסרות התועלת, אלו שגורמות לי להרגיש אף קטנה יותר באות ומערערות על כל מה שאני אומרת, גורמות לי להשמע כמו ילדה קטנה ובכיינית. גם כשאני מגייסת את כל יכולתי להאבק בהן, הן פורצות והטיעונים שלי מאבדים משמעות. שוב הגוף שלי בוגד בי ואני נשארת לכודה בתוך הקליפה הלא ממושמעת שלי. אני כל כך שונאת את חוסר השליטה הזה שלי, שונאת שזה נראה כאילו אני מבקשת רחמים, כאילו אין לי סיבות אמיתיות ואני סתם חלשה נפשית.

התשישות והכעס מצטברים בתוכי. כל יום כמו מוסיף עוד אש למדורה. אילו הייתי משתחררת אחרי 3 שנים אולי הייתי מצליחה להתאפס, אני כבר לא בטוחה שאני יכולה. כמו רעל הולך ונבנה הזעם כשבכל יום קשה יותר להתמודד איתו, קשה יותר להשקיט אותו, קשה יותר לנשום.

לפעמים, באמצע היום, אני מתחילה לרעוד. לפעמים אני לא מצליחה לתפקד כי אני מרגישה שהדופק שלי על 200. לפעמים אני מפתחת מיגרנות אלימות המלוות בבחילה קשה. לפעמים אני מתקשה לחשוב כי אני שומעת את הפעימות באוזניים, גם כשהן לא מהירות, אני שומעת אותן הולמות כפטישים בתוך הראש שלי. לפעמים אני מרגישה שאני נחנקת, כאילו לקחו לי את האויר, הריאות שלי פשוט מסרבות להפתח כמו שצריך ופחד קיומי אופף אותי.

אני מותשת והמפקדים כועסים עלי, הם חושבים שאני עושה להם בכוונה, שאני "מתחלה" בשביל לקבל פחות משימות, בשביל ימי "חופש". הם לא מבינים שאני שונה מהם, שמה שנראה להם טריוויאלי ויומיומי הורג אותי. אני קורסת ולאף אחד לא מזיז, הם מעדיפים לחשוב שאני סתם בעייתית ומפונקת. מעדיפים להערים עלי משימות מלחיצות כשגם ככה אני מרגישה שאני לא מספיקה שום דבר והעומס מכניע אותי.

סיפרתי למפקד שלי שהפסיכולוג המליץ לי ללכת לפסיכיאטר והרגשתי שהוא שופט אותי. לא סיפרתי על ההתנגדות שלי ועל הפחד מעצם ההליכה למישהו שיכול לרשום תרופות פסיכוטיות, הפחד שאני זקוקה לכאלה, לא סיפרתי שהשכנוע לקח חודש של טיעונים הגיוניים מצד הפסיכולוג שלבסוף שכנעו אותי. חששתי שהמפקד אולי אפילו כועס קצת שאני הולכת לפסיכיאטר על חשבון זמן צבא (אפילו שהיה לו שפע טאקט לא להראות סימנים כאלה).

המפקד הקודם שלי ידע שלחץ הוא גורם מכריע מבחינתי ודאג למנוע לחץ עודף, דאג לשמור על דלת פתוחה לכשאבחר לבוא ולספר לו על מה שכואב לי. הוא הקשיב כשסיפרתי לו שנעדרתי מהבסיס כי הלחץ עושה אותי חולה וגרם לי להרגיש שהוא מבין ושזה בסדר. המפקד החדש, אף שהוא לא פחות טוב, לא מצליח להבין. המפקד החדש כועס שאני ממציאה סיבות "להבריז" ולא מאמין כשאני מספרת לו על התסמינים הרפואיים שלי (מבחינתו זה לא "הגיוני" שכל יומיים יכאב לי משהו ואני אתקשה לתפקד). אני מרגישה שקרנית אפילו שברור לי שאני זקוקה לימי מנוחה כמו לחמצן. לא בשביל לנוח, רק בשביל להסדיר את הנשימה, רק בשביל לאזן את הדופק. אני מרגישה נורא שהמפקד לא סומך עלי, מעולם לא נתתי לו סיבות (אלא אם ללכת לפסיכולוגים ולרופאים זו סיבה).

המפקד החדש שלי הוא מפקד מעולה, אני מאחלת לכולם מפקד כמו המפקד שלי, הוא באמת אחד המפקדים היותר טובים שיש לצה"ל להציע. מפקד תומך שבא לקראת כל חייליו כשהם זקוקים לו. אלא שהוא חושב שאני משקרת לו בפנים ואני מרגישה את האכזבה שלו בעיניו, מבט ששובר אותי ואני אבודה מולו. איך אוכל להסביר לו (אחרי כל השנים האלה) שהמסגרת הזו לא בשבילי? שאני מאבדת את האחיזה שלי? שאני עושה הכל בשביל לא לאכזב אבל אני מתמוטטת?

אני מצליחה להחביא את הדופק המהיר, את הידיים הרועדות ולהעמיד פנים שאני בסדר. אני מצליחה לספר לו איך אני מרגישה ב"2 מילים" (כי יותר מזה אתחיל לבכות וזה רק יהרוס לי). זה גורם לי להראות כאילו אני מחפשת תירוצים, לא נאמנה, לא אמינה, לא מישהי שמגיעה לה להמשיך להנות מהתמיכה של מפקד טוב כל כך. אבל האם להראות לא יציבה ומשוגעת זה עדיף? ההורים שלי (ושאר המשפחה) חוו את הצד הזה ואין ספק שגם הם מעדיפים שזה צד שישאר נסתר מעין העולם. הרי ברגע שאספר לו לא תהיה לי דרך חזרה.

Where Do I Go From Here? How Do I Deal?