http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940האמת והשקר לנצח יהיו שזורים זה בזה, כובלים אותנו לאשליה שנבחר.heCopyright 2026 Closed Eyes. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14980969<div align="right" dir="rtl">אני עוברת לבלוגר, הפחד שיחליטו למחוק פה הכל יום אחד גדול עליי. גם זה שישרא כל פעם צועק לי שהוא לא מאובטח לא גורם לי להרבה בטחון. הלינק לבלוג החדש: https://lostinselfcreation.blogspot.com/ מאמינה שיקח זמן עד שאצליח לעצב ולסדר אותו יפה (אם בכלל) כי אני כל כך רגילה לישראבלוג. מקווה שתקפצו לבקר, קצת (הרבה) בודד שם. בברכת בלוג יפה מוזמנת לשלי</div>Tue, 29 Jan 2019 18:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14980969http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14980969http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14980771<div align="right" dir="rtl">בהרבה ייאוש נטשתי את ישראבלוג. הרגשתי שאי אפשר לסמוך עליו יותר מאז האיומים על הסגירה. חיפשתי בית אחר למחשבות שלי, לתהיות שלי, לרגשות ולמילים. ניסיתי לכתוב באתרים כמו מדיום. ניסיתי לכתוב בוורד. ניסיתי לכתוב עם דף ועט, כמו פעם. ניסיתי גם לכתוב בגוגל דוקס, שגוגל דרייב יתעד את הכל... אבל זה לא אותו דבר, שום דבר לא הרגיש לי נכון, לא הרגיש לי נוח, לא היה מסודר והקשה עליי לכתוב. אז אחרי מעל שנה של מאבק עיקש אני מבינה שאין ברירה, המחשבות שלי צריכות את הפלטפורמה הרכה של ישראבלוג, זה המקום היחיד שהעניק לי שקט ושמר על כל הפוסטים שלי בצורה מסודרת ויפה. בעברית. אין כמו עברית. לא משנה כמה פוסטים אכתוב באנגלית וכמה קל זה יהיה, עברית זו השפה שלי, עברית זו המילה של הנפש שלי. אני מרגישה כמו הרפתקנית שחוזרת הבייתה, הכל מוכר, הכל שלי. בלי הפלטפורמה הנוחה כאן היה לי קשה לכתוב והייתי זקוקה לזה כל כך הרבה. אני זקוקה לכתיבה כדי להבין את עצמי, כדי לא להשתגע. הכתיבה תמיד עזרה לי הרבה יותר מהפסיכולוגית ולא יודעת איך הצלחתי להפסיק לכתוב כשזה כל כך בוער בי. אז חזרתי. מקווה שלא יהיו עוד איומי סגירה,</div>Sun, 27 Jan 2019 22:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14980771http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14980771http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14929615<div align="right" dir="rtl">התחושה העזה הזו של פחד פעמה בי כל היום, לא עזרה שום שיטת נשימה. כל פעם שקפצת לראש שלי הלב שלי דילג על פעימה והתכסתי זיעה קרה. לא הייתי צריכה לשלוח לך את מה שכתבתי אתמול, הייתי צריכה להחביא את זה בבלוג כמו שאר המכתבים שלי אלייך. אני רוצה לקחת את זה חזרה, למחוק לך את זה מהמוח, מה יקרה כשנאלץ לדבר? אני לא רוצה לדבר, אני רוצה שתשכח מה שקראת. נראה שגם אתה לא רוצה לדבר. הלוואי שיכולתי לקרוא את המחשבות שלך באופן בו חשפתי את המחשבות שלי אתמול והלוואי שיכולתי לעשות זאת בלי שנדבר. אני לא רוצה לדבר. כשכבר חשדתי שהלב שלי יתפוצץ לקחתי כדורי ולריאן להירגע. כשהפעימות התחילו לשכוח מצאתי את עצמי בבריכה של עצב. העצב שונה מהפחד, הוא לא מאיים, הוא לא מתריע, הוא לא חד. העצב שקט, כמו השקט שאחרי הצונאמי כשהכל כבר הרוס וההלם משאיר את כולם אילמים. העצב לא ממש מדבר איתי כמו הפחד שלא מפסיק להרעיש בתוך הראש שלי, העצב סתם שם, כמו חול טובעני, מחניק כשלוקח אותי לעולם שחור. אבא אמר לי היום להפסיק להיות כזו פסימית, אמר שנהיים לי קמטים בסנטר כי אני כל החיים יושבת מאוכזבת מהעולם כאילו הכל רע ואין תקווה.</div>Sat, 11 Nov 2017 18:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14929615http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14929615http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14901848<div align="right" dir="rtl">"את חושבת שאני נוגע בך יותר מדי?" שאלת אותי ומיד חייכתי. אינסטינקטיבית עניתי לך "לא, אני אוהבת כשאתה נוגע בי" וחשבתי על כל מיני פוסטים שקראתי בפייסבוק על בנות שחוו הטרדות ואונס. חשבתי על כמה גברים מסתובבים בעולם הזה ונוגעים בנשים ללא התחשבות. חשבתי גם על מספר רגעים בודדים שגם אני חוויתי מגע כזה שלא ביקשתי וכמה הוא הכאיב לי למרות שלא הצלחתי להגיד "דיי, תפסיק". מעולם לא סיפרתי לך על הרגעים ההם כי אני מרגישה אשמה, הייתי צריכה להגיד "דיי" אבל הייתי משותקת. חייכתי כששאלת כי אני צמאה למגע שלך בכל שעות היממה ואין דבר כזה יותר מדי איתך. אני מרגישה את האהבה זורמת בקצות העצבים שלי בכל נקודת מפגש עור בעור ומשהו חסר מנוחה ואגרסיבי בתוכי נרגע. אני מפנטזת על החיבוקים שלך במהלך היום, אני עוצמת את העיניים ואני חווה את תחושת השלמות והרוגע לחלקיקי שניות קטנים באמצע יום עמוס ומדכא, חושבת על הערב שבו אוכל לממש את הפנטזיה. הלוואי שהייתי כלואה בידיים שלך, מאסר עולם בחיבוק המוחץ שלך. אני לא יודעת מה לעשות בשביל לגרום לך להשאר, בשביל שתמשיך לבחור בי גם מחר. אני כל כך מפחדת שנתקדם למקומות שונים, יש כל</div>Sat, 17 Jun 2017 16:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14901848http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14901848http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14856241<div align="right" dir="rtl">סדרה לא ברורה. דכאונית קמעה ומוזרה שגורמת לי לתהות על מהות האנושות. התובנות בסדרה בעיקר מעציבות וגורמות לי לאבד תקווה. הכל נדמה כל כך נדוש וחלול. עם זאת, הסדרה לא חלולה, הסדרה מחפשת משמעות. הרובוטים מחפשים משמעות, מחפשים חופש. אחד המאפיינים של הרובוטים הוא לחוות זיכרונות כאילו הם קורים עכשיו, כאילו העבר וההווה מתנגשים והופכים לאחד ולא ברור מה רק זיכרון כי הוא חי כל כך. אני מרגישה ככה לפעמים כשאני חווה את הזיכרונות שלי מחדש, כאילו מעולם לא התקדמתי, כאילו אני בדיוק באותו מקום. אני לא מבינה שינויים, אני לא מבינה איך ייתכן שדברים הם לא מה שהיו, איך אנשים הם לא מה שהיו. לחוות זיכרונות ככה מבלבל אותי הרבה פעמים, קשה לי לחזור להווה שלי, קשה לי להבין איפה אני ואיך ייתכן שאני עדיין מי שהייתי בזמן שהכל שונה. לפעמים באמצע היום אני מרגישה אבודה פתאום, כאילו הרגע נחתתי כאן מעולם אחר. אני מביטה על דברים בלי להבין איפה אני ומה אני אמורה לעשות. דקות ארוכות אני מביטה סביבי ומנסה להסביר לעצמי מה קורה: זה שולחן, את מרגישה אותו בקצות האצבעות? קשיח, יציב. הרצפה תחת רגליך? גם היא אמיתית, מכוסה שטיח, את</div>Sat, 03 Dec 2016 14:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14856241http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14856241http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14830226<div align="right" dir="rtl">אני תוהה למה זה. יש הטוענים שזה כי עצב בולע אותך ומותיר אותך חסר אונים אבל גם לאושר יש יכולת כזו, רק מעט זמנית יותר. או שאולי זה עניין של עוצמה? אלא שהאושר עוצמתי לא פחות מהפחד, מהכעס, מהדיכאונות והחרדות. רגעי וחמקמק אבל מצליח לכבוש כל תא ותא בגופי לחלקיקי שניות שנזכרות לעד. אני לא יכולה לתאר לך את כמות הרגעים האלה שחויתי איתך. לפעמים אני פשוט מביטה בך ומחייכת. יודעת שאם תשאל אשקר לך כי אני לא יכולה לתאר דבר בדיבור. בטח לא רגש חזק כל כך. ובכלל, בזמן שהמבט המהפנט שלך שקוע בי קשה לי לקחת את כל המילים האלה בראש שלי ולחבר אותן למשפט הגיוני. לכן גם את כל הסודות הגדולים שלי סיפרתי לך בוואטסאפ, באחת ההתכתבויות האינסופיות שלנו, כשאין לי את המבט הזה שלך מול העיניים. כשאני מנסה לחשוב איך לתאר את אחד מהרגעים האלה איתך אני מתחילה לדמוע, קשה לי לעמוד בעוצמת האושר שלא חשבתי שקיים. אני לעולם לא אדע לספר את זה בלי להרגיש מבולבלת וחסרת אונים, זה מעבר לשליטתי, אין לי מילה בעניין. גם נדמה שזה הולך ומחמיר ככל שאני מכירה אותך יותר, ככל שאני לומדת עוד על האיכויות המדהימות בך וחווה את החיים לצידך. </div>Fri, 26 Aug 2016 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14830226http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14830226http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14819416<div align="right" dir="rtl">אתה אוהב שקט ואני אוהבת כשרועש. כשרועש אני לא שומעת את עצמי. עצמי רע אליי, עצמי מספר לי דברים מפחידים, עצמי אוהב להזכיר לי כמה אני לא שייכת וכמה לעולם לא אהיה, לא כל עוד אני על הכדור הזה. אתה חושב שכששקט אז רגוע אבל אצלי בשקט מתבשלים הרעיונות הכי איומים, אצלי השקט הוא השקט שלפני הסערה, מעיד על בואה הקרב. אתה ספונטני, מחליט בקלות וזורם עם שינויים. אני צריכה תוכנית מראש, חודשים בשביל להעריך כל החלטה וכל תוצאה אפשרית מכל החלטה, זקוקה להכנה נפשית לכל טיול קצר. אני זקוקה לסדר כי אני מרגישה שהכל כאוס סביבי ואני אבודה. זקוקה לתכנון ברור של כל דקה בחיי כדי שאדע מתי הן דקות המנוחה שלי, מתי מותר להוריד את מפלס החרדה. אין לך מושג כמה טובה נהייתי בלהסתיר אותו אבל מעולם לא נהייתי טובה בלוותר עליו. כשאתה חושב שאני סתם שקטה, אני כנראה משוחחת איתו והוא מספר לי על דברים חדשים שאני צריכה לפחד מהם ואנו מחליטים שאני צריכה להיות מבועתת מכל מה שעומד לבוא. הסחרחרת הזו, כמו האדומה שאהבתי כשהייתי בת 10, מאיימת כמו אז, להעיף אותי ממנה. אני מפחדת שאני שוב ושוב צועדת קצת קרוב מדי לשיגעון, הגנים שלי לא טובים</div>Fri, 22 Jul 2016 16:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14819416http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14819416http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14769153<div align="right" dir="rtl">נמשכתי אליך המון זמן, הרבה לפני שידעתי מי אתה. אבל ידעתי להתעלם מזה, זה מה שילדות טובות עושות. פתאום פתחת את הדלת ודחקת בי לנסות, טענת שזה אפשרי. היססתי, אני לא מכירה אותך, החשמל הזה... זה פשוט לא מספיק. אהבתי אותך מהרגע שנתת לי להכיר אותך, מיד, כמעט כמו אינסטינקט. לא ידעתי להתמודד עם זה, זה היה כמו גל שפחדתי שעומד להפיל אותי מהרגליים. ניסיתי להאט ובעיקר, בעיקר לא סמכתי עליך, זה היה מפחיד מדי, מה אם אני מדמיינת? ניסיתי להסתיר את זה אבל הרגשת, אני לא טובה בלהסתיר, במיוחד לא ממך. שנאתי את זה, זה כאב לי וידעתי שזה כואב ולא מובן לך. לא הצלחתי לסמוך עליך. לא אחרי חודש, לא אחרי 3, לא אחרי חצי שנה וגם לא אחרי שנה. השתפרתי בלהסתיר ממך את חוסר הבטחון הזה. גיליתי שאפשר לחלוק דברים כואבים, דברים שלא חשבתי שאחלוק לעולם. העולם לא הפסיק להסתובב, אתה לא נעלמת.הסתכלת על הכל מזווית שלא ראיתי. אמרת שהחולשות האלה הן שעושות אותי חזקה. אמרת שהרגישות שלי לא עושה אותי חלשה, להפך. למדתי לספר לך יותר, לא שמתי לב איך הפחד דוהה. שנה וחודש, שאלת שאלה שלא ידעתי להתמודד איתה. הסתובבתי</div>Sat, 02 Apr 2016 16:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14769153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14769153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14543806<div align="right" dir="rtl">הפחד. תמיד שם, כמו חבר שלא מוכן לעזוב הרבה אחרי שכולם הולכים. אנחנו מדברים הרבה ועם הזמן אני מבינה שהוא לא עמוק וחכם כמו שאני נוטה לחשוב. ויתרתי על לנסות לסלק אותו, ויתרתי על להלחם בו, הוא לעולם לא משנה את דעתו, הוא לא באמת מקשיב לי. בעצם, הוא דיי שטחי, חוזר על אותם דברים, מסרב להשתנות, מסרב להתפתח. יודע רק לצעוק, לפעמים יותר, לפעמים פחות. יש מצבים בהם הוא לא שם וכיף לי אבל עצם המחשבה שאבחר לעשות משהו והוא יחזור, מפחידה אותי. איך ייתכן שאני מפחדת ממנו? זה לא שאנחנו לא מכירים, אנחנו מכירים יותר מדי טוב. מה יש לי לפחד ממנו? אבל הוא תמיד שיקול, תמיד ממקד את הכל סביבו, אפילו כשהוא לא שם. לפעמים אני קצת כועסת על עצמי שאני מביאה אותו לכל מקום, לא בכל מקום אני צריכה אותו.למען האמת, נדיר מאוד שאני צריכה אותו. אלא שאני תמיד גוררת אותו איתי, אני לא מכירה מציאות בלעדיו, למרות השטחיות שמצאתי בו לאחרונה. אנחנו תמיד מתווכחים ואני שונאת כשהוא מנצח כי רוב הזמן לא מגיע לו לנצח, לא מגיע לי לחזור להסתגר ולברוח מהעולם, מגיע לי לחיות. לאחרונה הוא התערב לי בהחלטה שהייתי צריכה לעשות בלעדיו. בעצ</div>Wed, 20 Jan 2016 10:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14543806http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14543806http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14490939<div align="right" dir="rtl">22. Deorro x Chris Brown - Five More Hours 21. KDA ft. Tinie Tempah, Katy B - Turn The Music Louder (Rumble) 20. Rachel Platten - Fight Song 19. Sofia Reyes - Conmigo [Rest of Your Life] 18. Hedley - Hello 17. Adam Lambert - Things I Didn't Say 16. M&aring;ns Zelmerl&ouml;w - Heroes 15. Simple Plan - I Don't Wanna Be Sad <object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/OttP</div>Sun, 03 Jan 2016 18:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Closed Eyes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755940&blogcode=14490939http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755940&blog=14490939