אני כל פעם נכשלת. וגם כבר ממש נמאס לי יום להרגיש טוב עם עצמי ויום למוחורת להרגיש חרא.
נמאס לי להקיא. נמאס לי להיתקל בבאותי במראה.
נמאס לי שכולם סביבי כל כך מושלמים ואני לא.
נמאס לי להרגיש כל כך פחות.
אני באמת כבר לא חושבת שאי פעם אני באמת ארגיש טוב עם עצמי עד הסוף. זה פשוט לא קורה.
אמא אמרה לי היום - איזה מותניים צרות יש לך. והאקס שלי אמר לי שנהייתי ממש קטנה. לפני כמה ימים כשנפגשנו ועשינו גלגלונים בדשא מול הבית שלי.
אבל כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני כל כך גדולה.
מסיבית.
רגליים ענקיות.
וזה כל כך מוזר, כי כן רזיתי משנה שעברה. אני נכנסת לג'ינסים שלא נכנסתי אליהם.
ובכל זאת כשמדדתי היום את מלתחת הקיץ שלי הרגשתי כל כך רע במכנסיים הקצרות.
כמה שמנה הייתי? זה פשוט לא הגיוני.
גם הסתפרתי. וזה לא תורם להרגשה הכללית. אהבתי את השיער הארוך. הסתפרתי כי כבר ממש הנשרתי ונהיו לי קשרים בכמויות, שנייה אחרי שהסתרקתי.
אבל אהבתי את השיער הארוך והשובבי, שמסתדרבכל צורה כמעט.
אבל זו תספורת קיץ, זה אמור להיות טוב.
יש לי חשק לעשות יותר קצר פתאום. משהו שובב, פוני קופץ.
התספורת של עכשיו הרבה יותר מידי מסודרת. ישרה נורא. לא אני בכלל.
ונמאס לי להקיא. כל כך נמאס לי. זה לא עוזר בכלל. כי ישר אני אוכלת עוד.
וכואב לי הגרון. כואב לי לבלוע רוק.
וזה לא עובר כבר כמה ימים.
אני מנסה לא להקיא, אבל הרצון להקיא הפך כבר להרגל. עצם המעשה הפך לכה פשוט ומהיר שאני אפילו לא מספיקה לחשוב פעמיים.
הבית מלא בשוקולדים.
אמא שלי קצת איבדה את זה לאחרונה.
ואני מתפתה. אני ממש פרה.
למרות שעכשיו סירבתי לשוקולד מאבא.
קניתי ביצי פסחא משוקולד בפולין - ברוב טפשותי.
הם כבר יושבות פה כמה ימים טובים בלי שאף אחד נוגע בהן.
קניתי 4. אחת כבר אכלתי, כי אף אחד אחר לא אכל.
סוף סוף מישהו אוכל. חוסך ממני.
בנוסף לביצים המטומטמות האלה אמא שלי החליטה לעשות עוגה לכבוד חזרתי מפולין, וגם עוגה כשרה לפסח לסדר, וגם לקנות מלא חבילות של שוקולד מריר פרה - אלוהים יודע למה. אולי לעוד עוגה. וגם בנוסף לכל שוקולד נוטלה למצות הנוראיות האלה.
וכמובן שכשגיליתי עליו לא עמדתי בפיתוי. למרות שגיליתי עליו כשהו היה כמעט גמור.
קיצר היה שבוע נוראי מהבחינה הזאת.
היום עוד היה בסדר. תפסתי את עצמי בידיים סוף סוף. הכנתי סלט גדול לצהריים. אחרי זה אכלתי אורז עם קציצות עוף ורוטב שנשאר מהגולש. ואכלתי גם אגס וסלט פירות ופירות מיובשים ותפוז בבוקר, וגם מצה עם חומוס, וגם ניוקי עם רוטב עגבניות - שהקאתי. ובטח עוד מלא דברים ששכחתי.
ואת היום אני עוד מחשיבה כסביר - יחסית לשבוע האחרון - אז תחשבו כמה חטאתי במהלך כל השבוע הנוראי הזה.
איום.
מחר אני אנסה למעט.
אכין בבוקר סלט ענקי שישביע אותי לכמה שעות.
מחר רוב היום אני גם לא בבית, אז זה יקל עליי מאוד.
מחר חודשיים עם החבר. זה עבר סופר מהר.
לא הכנתי לו כלום. ממש רציתי, אבל לא עלה לי שום רעיון.
האמת העלו לי רעיונות רבים, אבל ביטלתי אותם אחד אחרי השני.
יש לי מגוון תירוצים -
1) הוא לא יאהב את זה.
2) אנחנו כולה חודשיים ביחד
- ומזה מתפתחים הדברים הבאים:
*אני לא רוצה שזה ילחיץ אותו
*בטח הוא ירגיש מפודח שהוא לא הכין לי כלום (איך אני יודעת שהוא לא יכין כלום? - אנחנו כולה חודשיים ביחד, למה שהוא יכין לי משהו?)
*למה להשקיע כל כך מוקדם? אני אפילו לא בטוחה שהמערכת יחסים הזאת תחזיק. יכול להיות שניפרד שבוע הבא, אז למה לטרוח?
כמובן שאני ממש לא רוצה שזה יגמר, במיוחד עוד לפני שזה התחיל. אני אוהבת אותו מאוד למרות שמשהו עדיין חסום ולא זורם עד הסוף. הוא מקסים, וכיף לי איתו, ואני חושבת שזה, כלומר - אנחנו, הולכים למקום טוב. אני חושבת שזאת באמת תחילתה של זוגיות נפלאה.
אבל אני לא רוצה להלחיץ, או לצאת כאפות, או כדומה.
3) אני לא באמת יודעת מה להכין, זאת אומרת - מה הוא ירצה לקבל.
4) כל הדברים שחשבתי עליהם קצת נדושים שמזכירים לי את הזוגיות הקודמת שלי שהייתה מלאה בפינוקים ומתנות. אני חושבת שאפשר גם בלי זה, לפחות בהתחלה. זה כיף פינוקים ומתנות. אני אוהבת לפנק ואני אוהבת שמפנקים אותי, אבל פשוט בזוגיות הקודמת שלי זה היה טו מאצ'. אז אני מנסה כרגע לא להיכנס לזה. עוד מוקדם.
למרות שאני ממש ממש ממש רציתי להכין לו משהו.
אבל - והינה מגיע חמש
5) רציתי להכין לו משהו כי הרגשתי שזה נחוץ, ושאני "חייבת".
בקיצור בסוף לא הכנתי כלום.
אנחנו הולכים ליריד במושבה, ומשם כנראה אליי.
אני מקווה לא לזלול ולא להיות רעבה.
כשאני איתו אני אף פעם לא רעבה. בכללי כשאני עם אנשים אני לא רעבה. ובכללי - רק כשאני בבית אני זוללת. משעמם לי ואז אני זוללת.
והקטע המרגיז הוא שבכלל לא מתחשק לי לצאת החוצה בגלל המזג אויר הזוועתי הזה. אני שונאת את הקיץ ואני שונאת שחם ואני זונאת יתושים. ואני שונאת להזיע!
אני חייבת לעבור כבר לארץ קרה יותר. פשוט חייבת. אני לא מתפקת פה. אז אני יושבת בבית, ומשעמם לי. ואני אוכלת ולא מזיזה את עצמי.
אני פשוט שונאת את זה!
בפולניה בקושי אכלתי. לא היה לי תאבון כמעט אף פעם. והיה כל כך קר וכיפי. וירד שלג. ויכלתי לעשות ספורט בלי להזיע את נישמתי.
והנשימות שלי היו סדירות. והייתה לי תעסוקה כל היום, וארוחות מסודרות, וזה היה כל כך טוב.
אני רוצה לחזור.
לילה טוב.
כינוי:
הנורמאלית ששאופת לפחות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
