משהי שאלה אותי היום אם אני מקיאה. חברה שלי.
לא הבנתי מאיפה זה בא לה.
לא הבנתי איך היא יודעת, כי אני בעצמי לא באמת מרגישה שזה קורה.
אני בעצמי לא באמת מאמינה לזה.
אני לא חושבת על זה במהלך היום.
והאמת היא שפשוט הייתי מופתעת מהשאלה.
לא חשבתי לרגע לענות -כן.
ולא רק בגלל שזה כל כך נורא, אלה כי רוב הזמן באמת הרגשתי דוברת אמת.
הייתה שיחה ארוכה.
היא הזהירה אותי מכל הסכנות. היא אמרה שהיא לא שופטת אותי. היא אמרה שהיא לא תספר לאף אחד.
ואני המשכתי להכחיש.
באיזשהו מקום גם הרגשתי שזה מטומטם "להיכנע" ולשתף מישהו בזה עוד "לפני שזה התחיל".
הייתי פשוט נבוכה. לא הייתי מרוכזת ולא הקשבתי יותר מידי למה שהיא אמרה.
כן שמעתי שהיא תיארה כל מיני התנהגויות מחשידות שלי וכל מיני שטויות שאמרתי שלטענתה "הסגירו אותי".
כל מיני דברים שעשיתי עוד לפני שהתחלתי להקיא. לפני שהתחלתי עם כל זה. כל מיני דברים שאמרתי שבכלל לא קשורים לזה.
ואז כשהיא אמרה הכל, זה נשמע לי כל כך מתחבר והגיוני, ובתכלס, אם היא הייתה אומרת אותם על מישהו אחר הייתי מאמינה שהוא בולמי.
אבל הקטע הוא שכל ההתנהגיות והדברים שאמרתי בעבר שהיא הזכירה בשיחה בכלל לא היו קשורים למה שעובר עלי
- ועובר עלי באמת מה שהיא חושבת שעובר עליי.
אז זה פשוט יצא מוזר. והייתי בשוק, ופתאום נזכרתי שזה אמיתי.
?
כינוי:
הנורמאלית ששאופת לפחות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
