נכון, הפסקתי עם הדיאטה, שוב. הפסקתי לעדכן, שוב.
אבל אני עדיין שומרת.. מנסה. אבל לא מספיק.
היום בארוחת ערב במהלך שיחה נעימה וקלילה - דבר שלא בשגרה בדרך כלל, ללא קללות, ללא זעם וכעס נישאים באויר - נודע לי, שאמא שלי שקלה בצבא 49. והיא יותר גבוה ממני. השתנקתי - נחנקת מעט מנתח הסינטה שבפי.
יובלות לא אכלתי בשר. אמא התעקשה שנאכל כולם קצת ברזל.
אני שוקלת סביב ה -60.
אח שלי הרס את המשקל. לא אכפת לי, כי אני מכריחה את עצמי כבר חודש וחצי לא להשתמש בו. זה רק עושה רע, ויוצר אובססיביות.
ואני בשוק, שאמא שלי שקלה כל כך מעט.
למרות שיצאתי משגרת הדיאטה שהתחלתי בבלוג לפני כחודשיים, לאחר שבועיים של התמדה - לא רע(!),
התחלתי להחשף למזונות בריאים שלא אכלתי בעבר. בשבועיים האחרונים התחלתי לאכול - דגים, סלק, וכרוב. מרגש! לא?
אך עם זאת אבא חזר מחו"ל ונשא עימו אל תוך הבית מזוודה מלאה שוקולדים.
שונאת שהוא עושה את זה. אבל זה כל כך טעים! טובלרונים, יאם.
אכלתי, אני לא אשקר. גם הקאתי.. לא אסתיר. ואני מניחה שזה לא היה אפקטיבי יותר מידי כי חיכיתי עם זה יותר מידי זמן.
אני נורא משתדלת לא להקיא. אני נורא חושבת על זה מראש - על לאכול נכון ולא להכנע לבולמוסים ולהקיא.
ביום ראשון אתמול הצלחתי לעצור בולמוס כמעט לגמריי. כבר מיום שבת בצהריים בניתי על יום ראשון - חופשי, לבד, בבית.
ללכת לסופר, לקנות חפיסת שוקולד לבן ופרינגלס.. ולהתפרע. ולהקיא. המחשבה על הבולמוס המתקרב התקיפה אותי ללא הרף במהלך יום שלם.
בסוף לא נלכתי לסופר. כנראה מרוב עצלנות.
כינוי:
הנורמאלית ששאופת לפחות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
