stop being fat

אז הולך טוב.

בלי כל מיני בולמסים מטורפים. 

משתדלת לאכול הרבה ירקות. הרבה סלט. 

משתדלת לאחד ארוחת ערב עם צהריים. או להפך.

משתדלת להעסיק את עצמי ולהיות סביב אנשים תמיד.

אני גם נכנסת להדרכה השבוע. וגם נכנסת לתקופת בגרויות..

אני מרגישה דיי טוב עם עצמי. לא מספיק כדי ללכת עם מכנס קצר, אבל מספיק בשביל לא להרגיש את הרגשת המועקה הזאת. והדיכאון. 

אני מקיאה, אני לא אשקר. 

אבל אני מרגישה שאני כן אוכלת בריא. איפה שאני מפשלת.. כן.. 

אני יודעת שאני יכולה גם בלי. ושאני חזקה יותר. 

אבל זה פשוט הפך למשוה כל כך נוח. 

עזבו נוח. רגיל. 

זה הפך להרגל. וכאילו אני מרגישה מעין חובה לגוף שלי להקיא. 

אני יודעת שזה נשמע פסיכי. אבל כאילו הגוף שלי התרגל לתחושת ההתרוקנות. 

וגם אם אני  אוכלת סבבה, לפעמים אני מרגישה צורך לאכול יותר - למרות שזה לא בולמוס, זה במודע ובשליטה ובבחירה. 

לאכול יותר בשביל להיות מסוגלת להקיא. 

כן. זה פסיכי. אבל אני מנסה להפסיק. 

טוב אני לא באמת מנסה. 

זה באמת הפך להרגל וזה באמת הפך לנוח וזה באמת הפך ליום יום. והאמת היא שאני לא מרגישה צורך לשנות את זה.