stop being fat

לידיד הכי טוב שלי. שהיה הבן זוג שלי עד לפני חצי שנה.

סיפרתי לו שיש לי הפרעות אכילה.. 

הוא כבר ידע את רוב הסיפור.  לא באמת הייתי צריכה להגיד.

בסופו של דבר, אחרי שאמרתי לו שיש לי משהו שכל כך רוצה כבר לצאת החוצה מהבטן, שכל כך רוצה לא להישמר יותר בסוד,

אבל שאני כל כך מפחדת להגיד. ושאסור לו לספר לאף אחד. ואני מפחדת מההשלכות של זה ושזה יעיק עליו - 

בסוף הוא הבין לבד. הוא קישר.

לפני שנתיים סיפרתי לו משהו דומה. מאז זה כבר חלף והוא שכח מזה.

הוא שאל אם זה הפך לגרוע יותר, אם אני בולמית. הינהנתי. בקושי.

הוא התחיל לשאול פרטים טכניים, כמה? כל יום? לא עניתי.

הוא שאל איך אפשר לעזור. אבל אני לא באמת צריכה עזרה. אני לא רוצה עזרה. אני רק רוצה לפרוק.

הוא לעולם לא יבין.

אף אחד לא יבין. 

זאת דרך חיים. לא רוצים באמת לצאת ממנה. 

עבדנו היום במשמרת ביחד. 
הוא היה כל כך מתוק.

אני אוהבת את זה שזה תמים כל כך.

הכל חוזר אליי, כל התקופה היפה הזו.

התקופה הנאיבית.

הייתי משוכנעת שאני אוהבת אותו. 

אני עדיין משוכנעת.

אבל משום מה אין את הקליק הזה.

מה עושים כשאין קליק?

ואני בכל זאת כל כך רוצה..

כל כך קשה לי לדבר איתו. כל כך קשה לי לעניין אותו.

אם עד עכשיו הייתי בטוחה שאני רוצה אותו, שאני רוצה איתו, עכשיו אני כבר בכלל לא בטוחה.