בוקר - שאריות ירקות וביצה קשה מההכנת סנדביצ'י בצ'פר.(50)
ביניים -(בית ספר) - כריך (200)
ביניים - 2 (עדיין בית ספר) - גרנולה בר (100)
צהריים -
מסובך. חזרתי מבית ספר מוקדם. הורידו אותי קרוב לבית ליד סופר.
כבר התחלתי ללכל לכיוון הבית ואז פתאום שיניתי כיוון.
התחרטתי מיד ובכל זאת נכנסתי לסופר. רציתי פרינגלס.
הסתובבתי בסופר, חלק בי גרם לי להתרחק כמה שיותר מהמדף של הפרינגלס וחלק כל כך רצה להגיע לשם.
אפילו לא באמת רציתי את זה.
אבל הגעתי למדף של הפרינגלס הסתכלתי עליו ולא נכנעתי.
עשיתי סיבוב נוסף בסופר בניסיון למצוא משהו בריא טעים.
לא הצלחתי ואחרי חצי שעה של קרב בין הפיצולי אישיות שלי קניתי פרינגלס.
ברגע שיצאתי התחרטתי על זה.
הייתי בדרכי הבייתה והפעם לא שיניתי כיוון.
הגעתי הבייתה ובחוסר חשק מוחלט פתחתי את הפרינגלס והתחלתי לאכול.
בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים.
ואת שניהם לא באמת רציתי.
כשסיימתי להכין התיישבתי עם פסטה ופרינגל מול סרט.
סיימתי את הפסטה ועברתי לפרינגלס.
וכל ביס שלקחתי התחשק לי אפילו פחות לאכול את זה.
ובכל זאת אכלתי.
לא רציתי - ובכל זאת אכלתי.
זה גרם לי בחילה - ובכל זאת אכלתי. ואני אפילו לא יודעת למה.
באמת באמת שלא רציתי. לא היה לי טעים. והכל זאת אכלתי.
בלי שום סיבה. באמת שאני לא יודעת למה.
זה היה פשוט מוזר.
ידעתי כל הזמן שאני אתחרט על זה.
כבר התחרטתי.
נתתי לבטן לנוח. וראיתי עוד סרט.
והתחושת אשמה ונפיחות לא עזבה אותי.
אחרי כמה שעות חשבתי על להקיא.
לא רציתי. אבל חשבתי.
וידעתי עוד לפני שהקאתי שאני אתחרט על זה. ובכל זאת הקאתי.
הקאתי הרבה.
אחרי שאכלתי הרגשתי חרטה עמוקה ואחרי שהקאתי הרגשתי חרטה עמוקה עוד יותר.
אז למה בעצם עשיתי את שניהם? ידעתי מראש שהם לא טובים לי.
ידעתי מראש ובכלל לא רציתי.
הראש אומר משהו אחד והגוף עושה אחרת.
לכו תסבירו את זה.
אז צהריים - פסטה (300) פרינגלס (1000)
והקאתי. גם מהפסטה וגם מהפרינגלס.
לא בכיתי הרבה הפעם. לא כואב הגרון.
ולמה עשיתי את זה בכלל?
אני לא בולמית.
אני לא בולמית.
אני לא בולמית!
כינוי:
הנורמאלית ששאופת לפחות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
