רגשנית למדיי, בטח הורמונלית לפני המחזור.
סוכות, אני שונאת חגים.
לא אוהבת לארח, לא אוהבת להתארח.
זה התחיל לאחרונה, השנה או אפילו שנה שעברה.
גיליתי שאני שקטה, שקטה במובן הרע.
שנה שעברה זה היה מבחירה, לא היו לי את האנרגיות הדרושות לחיי חברה,
בעיקר בגלל שביזבזתי את כולן במהלך החטיבת ביניים.
אז נתתי לעצמי שנת מנוחה, שנת שמיטה.
והשנה הגעתי כולי עם המון אנרגיות חדשות - אבל אני תופסת את עצמי מסתכלת על אנשים סביבי ולא מאמינה.
אני לא מצליחה להצטרף לשיחה, אני לא מצליחה לפתוח את הפה, אני לא מצליחה להיות מפוקסת, לעקוב אחר מהלך השיחה, אני הולכת לאיבוד ושוקעת במחשבות, ובוהה.
לאחרונה אני רואה את זה יותר ויותר, את העובדה שאני בקושי מצליחה לדבר.
אני רק מקשיבה, כאילו אין לי דעה.
אף אחד לא יכול לדמיין לעצמו את סלט ההתרחשויות, הרגשות והמחשבות שחולפות בראשי.
ועכשיו, בסעודת-לא-חג, שטרחתי עליה עם אבא ובישלתי כל היום, זה שוב קורה, למרות כל ההבטחות שלי לעצמי - שאני אחייך, ואדבר, ואנסה ואשתדל הכי שבעולם - אני פשוט לא מצליחה.
אמא ואחד האורחים דיברו על העבודה שלה, על הקידום שתקבל ככל הנראה בעתיד.
ניסיתי לשאול אותה על משהו שהיא אמרה, לשאול מה זאת אומרת החלפת משכורת בשכר.
בכל מקרה, היא דיי ניפנפה אותי ואמרה לי לחכות שנייה, עוד לפני שהספקתי לשאול את השאלה, אז לקחתי כמה כלים מהשלוחן,
וכשבאתי לצאת מהסוכה היא עצרה אותי ושאלה אותי מה רציתי אבל כבר לא היה לי כך לשאול, אז עניתי ללא קול "לא זוכרת".
שנייה אחרי שהנחתי את הכלים בכיור חבר שלי התקשר. הוא שאל אותי משהו שהכניס אותי קצת להלם.
הוא, אותו בנאדם ששונא את כמעט את כל האנשים בקבוצה שלי (חלק מתנועת נוער), שאמר שהוא פורש השנה מהתנועה, אותו בנאדם שגורם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי שאני יוצאת לטיולים או סתם לפעולות בגלל רמת הקנאות הבילתי יאומנת שלו, שגרם לי כבר שנה שלמה לוותר על המפעלים התנועתיים הללו, אותו בנאדם שהצליח להרוס כל טיול שיצאנו אליו שנינו, וגרם לי להתרחק מכל כך הרבה אנשים שהכרתי דרך התנועה,שואל אותי עכשיו "איך תרגישי אם אני אצא בסוף לטיול סוכות? הוא שלושה ימים....(ואת ההמשך אין צורך לפרט)".
אותו טיול ששללתי מראש בגלל הקנאות שלו, בגלל ה- "ואיך הוא ירגיש עם זה" שכבר התרגלתי לשאול את עצמי לפני כל מהלך חברתי שאני עושה.
כמובן שהגבתי לשאלתו בחיוב, ועידוד ואהדה ואהבה ובשמחה מאולצת אך רבה למדיי, כשקולי מחייך ואני על סף דמעות.
וזה הכל קשור, השתיקות, הבהייה, הכשל החברתי והחבר. הכל מתחבר זה לזה, והכל כבר לא טוב.
כינוי:
הנורמאלית ששאופת לפחות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
