תודה לך, אדוני החרק שעקץ אותי היום עקיצה מאוד נפוחה שלא מכאיבה בכלל בנקודת החיבור בין החזה לכתף שמאל בלי ששמתי לב. תודה לך על זה שברגע אחד הפכת אותי לחתול של שרדינגר.

במשך שנים ניסיתי להוכיח לעצמי את הקיום של המוות של עצמי, והייתי מנסה כל ספורט אתגרי שרק יכולתי. כשידי הייתה משגת הייתי מניח אותה על מצנחים, על צוקי טיפוס ועל כל אומנות לחימה אפשרית, אך לא חשוב עד כמה הייתי קרוב לאבד את נשמתי בעקבות זאת לא הצלחתי לשכנע את עצמי שיכול להיות שבאמת, אשכר'ה, אני הולך למות.

אבל הינה הגעת, אדוני החרק המיסתורי, שכאמור עוקץ מבלי שתרגיש עקיצה שלא מכאיבה בכלל אבל בכל זאת נפוחה מאוד, ויש שתי אפשרויות: או שאתה באמת קיים, ועקצת אותי את העקיצה המסתורית שלך, או שאתה בכלל לא קיים והבליטה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהיא העקיצה שלך היא גוש סרטני ממאיר שיהרוג אותי. ועכשיו במחשבות שלי אני חולה סרטן או עקוץ על ידי חרק בו-זמנית, ממש הסרטן של שרדינגר. אני לא צריך יותר לנסות לשכנע את עצמי שהמוות שלי קיים, כי יכול להיות שהוא כבר ממש כאן.

ופתאום אני יודע מה חשוב בחיים, כי אם בעוד שישה חודשים מהיום אני כנראה כבר מת אז אני יודע בדיוק מה אני רוצה להספיק. אני פתאום יודע בוודאות גמורה איזה שיחות אני צריך לעשות, ועם איזה שיחות אני יודע שאני לא רוצה להתעסק יותר בחיים (וגם במוות, בבקשה, אם אפשר). אני מכה על חטא על כך שהקדשתי את חיי להוכחת המוות ויודע בוודאות איך הייתי חיי את חיי אם היו לי  יותר ממשהו כמו שישה חודשים. ולא בא לי למות.

אז הלוואי שגוגל טועה ואכן יש חרקים כמוך, שעוקצים עקיצות נפוחות ולא כואבות בלי ששמים לב. הלוואי שיש חרקים כמוך כי אחרת לא אוכל להודות לך, כי אני כבר אמות.