http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371יש מזניב אחד שיודע באמת איפה המגבת שלו!heCopyright 2026 shnitzel von kllast. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14932697<div align="right" dir="rtl">אם בכל מקום חדש אתה מגיע אליו קשה לך ואז בכל מקום ישן שאתה נמצא בוא אתה מרגיש טוב כי זה אתה מרגיש שאתה אדם חזק שלומד להסתדר בכל מקום האם זה אומר שסדרת המקומות שאתה מגינ אליהם היא סדרה חשבונית עולה? או שסכום האיברים שלך הוא פשוט אפס?</div>Thu, 30 Nov 2017 00:11:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14932697http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14932697http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14380797<div align="right" dir="rtl"> שמע, אני כנראה קצת נופל עליך, וזו תוצאה של סוג של התערבות (לא בדיוק התערבות, תבין בקרוב), אבל בשורה התחתונה אני חושב שזה גם יעבוד לטובתך, אז נראה לי שכדאי לך לזרום איתי על השטות הזו. אם המכתב הזה באמת נשלח אליך, כנראה שיעל סקורפיץלא התקשרה לדבר איתך עד אתמול, יום רביעי ה16 לתשיעי, ולכן לפי ההסכם שלי איתה אני שולח לך אותו. אבל אחרי שיצרתי טריגר מספיק מעניין, אני אעשה לך קצת סדר ואתחיל מההתחלה. שלשום בערב, יום שליש ה15 לתשיעי, יעל ישבה אצלי, שתינו קצת ודיברנו הרבה, ואחרי שיחה מלאת התלבטויות הגענו למסקנה הסופית שיעל רוצה אותך בקטע סוטה**. עוד מסקנה שהגענו אליה היא שכנראה יש לכם איזשהו קוצר קל בתקשורת, ושכל פעם שאחד מכם מנסה להגיד שהוא רוצה להפגש השני מבין פחות או יותר את ההפך הגמור. הבעיה האמיתית היא שגם אחרי המסקנות האלו, ואחרי שיעל החליטה שמה שהיא צריכה לעשות כדי להתמודד איתן זה להתקשר אליך ולעשות את שיחת הקלישאות של "יחסינו לאן", היא הייתה די בטוחה שעדיין לא יהיה לה את האומץ לעשות אותה. בינינו, צודקת, זה מפחיד לשלוף שיחה כזו, זה מאוד חושף אותה ריגשית לבנאדם שהיא עדיין לא נחשפה אליו</div>Wed, 16 Sep 2015 02:31:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14380797http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14380797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14325368<div align="right" dir="rtl"> אני זוכר את עצמי בן השש קם אל מול קהל החברים הדמיוניים שלו וקורא בקול "עכשיו הבנתי! אתם לא קיימים במציאות! ביי ביי לכם ילדי האוויר". ההבנה הזו לא הייתה מובנת מאיליה, שכן אותם ילדי האוויר, החברים הדימיוניים שלי, היו העתקים מושלמים שיצרתי בראשי לדמויות שהיו קיימות במציאות. הייתה ילדת האוויר אמא, וילד האוויר אבא, והיו גם ילדי האוויר של הגן שלי שאינני זוכר כבר בכלל, ואם כל אלו הייתי מנהל שיחות עמוקות ברגעי שיעמום. ורק כאשר הבנתי שהם מציאותיים פחות מהאנשים האמיתיים קראתי "עכשיו הבנתי! אתם לא קיימים במציאות, ביי ביי לכם ילדי האוויר". אני גם זוכר איךעד אז, לא היו מגיבים שני ילדי אוויר באותה צורה לאותו מצב, שכן כל אחד הגיב בהתאם לדמותו האמיתי, אבל בתגובה לקריאה הזו התקבץ הקהל וצעק אליי בקול הכי חזק שרק יכל "לא, טיפש, הבנת נכון מדי!", והציבעוניות שלו החלה להתוסס אל תוך התאים האפורים שלי, עד שלא נותר ולא ילד אוייר אחד. הייתי עצוב לנוכח אובדן החברים, אבל אני גם זוכר איך שמחתי שסוף סוף אני ילד בוגר, שלא צריך חברים דימיוניים. אבל בדיעבד, עכשיו כשאני מבין דברים יותר טוב ממה שהבנתי אז כשהבנתי דב</div>Tue, 12 May 2015 11:24:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14325368http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14325368http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14324418<div align="right" dir="rtl">(כמו את כל הדברים בבלוג הזה, יש לקרוא את הטקסט הבא כסיפור קצר, ולא כרשומה אמיתי על אודות חייו של שניצל וון-קלאסט) מגיל 0 ועד עולם מצאתי את עצמי חושב "את זה אני בחיים לא אעשה לילדים שלי, איזה הורים גרועים יש לי". ומגיל 27 ועד עולם מצאתי את עצמי עושה לילדים שלי בדיוק מה שהטחתי שאני לא אעשה לעולם. והמחשבה, בדיעבד, אחרי שעשית את המעשה הזה היא "אוקיי, בגלל זה הייתי צריך לעבור את העינוי הזה בעצמי". ומרגע זה ואילך הכעס על ההורים נעלם באחת, ורגעי הנאכס השלתמו. אחר כך זה קורה לך עם דברים שאשתך הראשונה עשתה לך, ואתה עשיתה אותם לה בחזרה, ואחר כך גם לאשתך השנייה עשית אותם. זה קורה לך גם גם לבד בבית, כשהראש שלך חושב על דברים שרק בדיעבד למדת למה לא טוב לך לחשוב. זה קורה. ולכן, התחלתי את רשימת "רגעי הנאכס" שלי, בה אני מתעד כל רגע נאכס שאי פעם חוויתי, ואת המחשבות שהיו לי תוך כדי אותו רגע, ומסמן וי אדום מצד ימין, בדיוק כמו בto do list, כשהבנתי את הראציונל של הנאכס והבטחתי לעצמי לא לחזור על טעותי. אני מסמן עוד וי על כל פעם שחזרתי על הטעות, הבנתי שחזרתי על הטעות, והבטחתי שאני לא אעשה את ה</div>Sun, 10 May 2015 13:19:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14324418http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14324418http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14320729<div align="right" dir="rtl"> תודה לך, אדוני החרק שעקץ אותי היום עקיצה מאוד נפוחה שלא מכאיבה בכלל בנקודת החיבור בין החזה לכתף שמאל בלי ששמתי לב. תודה לך על זה שברגע אחד הפכת אותי לחתול של שרדינגר. במשך שנים ניסיתי להוכיח לעצמי את הקיום של המוות של עצמי, והייתי מנסה כל ספורט אתגרי שרק יכולתי. כשידי הייתה משגת הייתי מניח אותה על מצנחים, על צוקי טיפוס ועל כל אומנות לחימה אפשרית, אך לא חשוב עד כמה הייתי קרוב לאבד את נשמתי בעקבות זאת לא הצלחתי לשכנע את עצמי שיכול להיות שבאמת, אשכר'ה, אני הולך למות. אבל הינה הגעת, אדוני החרק המיסתורי, שכאמור עוקץ מבלי שתרגיש עקיצה שלא מכאיבה בכלל אבל בכל זאת נפוחה מאוד, ויש שתי אפשרויות: או שאתה באמת קיים, ועקצת אותי את העקיצה המסתורית שלך, או שאתה בכלל לא קיים והבליטה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהיא העקיצה שלך היא גוש סרטני ממאיר שיהרוג אותי. ועכשיו במחשבות שלי אני חולה סרטן או עקוץ על ידי חרק בו-זמנית, ממש הסרטן של שרדינגר. אני לא צריך יותר לנסות לשכנע את עצמי שהמוות שלי קיים, כי יכול להיות שהוא כבר ממש כאן. ופתאום אני יודע מה חשוב בחיים, כי אם בעוד שישה חודשים מהיום אני כנראה כב</div>Sun, 03 May 2015 02:30:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14320729http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14320729http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14296618<div align="right" dir="rtl"> הלכנו לקב"ה וביקשנו שימחק לנו אלפיים שנות גלות מהרזומה. למה? כי ככה, כי שואה, כי רק טיפש עושה את אותם טעויות פעמיים, ומי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. אז הצמדנו כל קונוטציה שלילית שרק יכולנו למונח "היהודי הגלותי", כל כך השחרנו את שמו שאם רק הייתי ציניקן גדול כמו שהייתי רוצה להיות הייתי טוען ששאבנו את השנאה של הנאצים כלפיו, מזל שאני לא ציניקן כל כך גדול. קראנו לו חלש וקראנו לו וותרן, וקרענו אותו מדפי ההיסטוריה. רק שאז גילינו שנוצר ריק כשמנסים למחוק אלפיים שנות גלות, שצריך למלא במשהו כדי שלא תרגיש שעבדו עליך. אז התחלנו לעשות את מה שחלק מהמקריחים עושים: את אלפיים שנות הקירחת שלנו ניסינו להסתיר בעזרת סירוק עודפי השיער שיש לנו בצידי הראש. אז בצד אחד הדגשנו את עשר שנותיו האחרונות של אותו יהודי גלותי, שהו הוא חוטף על הראש ומבין את טעותו כגלותי. ובצד השני סירקנו לכיוון המרכז את היהודי של ערב הגלות, ההוא ממרד בר-כוכבא, ההוא מהמרד הגדול, ושלפנו מהבוידעם את היהודי שהתאבד במצדה. בוידעם, איזו מילה מצחיקה? אבל לא, לא הצלחנו לעבוד על עצמנו, לטוב ולרע. כי בינינו, אם בר-כוכבא היה פה כאן ועכשיו טילי</div>Sat, 14 Mar 2015 14:36:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14296618http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14296618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14262106<div align="right" dir="rtl"> בואו ניקח מצב היפוטטי שבו אני נמצא בשיעור. מצב היפוטטי אני אומר, כי כמות הפעמים שאני נוכח בשיעור היא קצת היפוטטית. בשיעור הזה יושבת לידי בחורה מכוערת, ומהצד השני שלה יושבת בחורה יפה. עכשיו, בואו ניקח את המצב ההיפוטטי שבו אני בוהה במחשוף של היפה מבין השתיים, היפוטטי אני אומר כי הרי אדם אציל נפש שכמוני לא יעשה דבר שכזה לעולם, ונמשיך עם המצב ההיפוטטי כמובן ששתי הבחורות שמות לב באותה השנייה לכך שאני בוהה לבחורה היפה במחשוף. היפוטטי אני אומר, כי הרי אפילו במצב שבו אני בוהה במחשוף, שלא קורה אף פעם כמובן, אני יודע מתי אני יכול לבהות ככה שלא ישימו לב. עכשיו, בתוך המצב ההיפוטטי לגמרי הזה, יש לי דילמה: מי נעלבת יותר? הבחורה היפה, שמרגישה מוחפצת ומוטרדת מינית, או שמא דווקא המכוערת שמרגישה מכוערת כי אני לא בוהה לה במחשוף?</div>Sun, 04 Jan 2015 14:02:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14262106http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14262106http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14260112<div align="right" dir="rtl">זוגתי אני עכשיו משחיז מילים לקראת היום בערב, בונה מערך קרב של ממש. את המילים הנחמדות, "סבבה...", "נסתדר...", אני מציב לשמור על השער. למילות השאלה "מה?", "למה?" וחברותיהן אני נותן פקודה לעלות למגדלי התצפית, שידווחו לחייל הפרשים שבנויי מצירופי המילים "מה נראה לך...", "אה כי את פשוט...." מתי הכי כדאי לצאת מבין השורות ולמעוך את קווי ההגנה שלה. אני בונה משפט משפט, טיעון טיעון. עם ערב זוגתי מגיעה, ומביאה עמה מערך מילים שונה בצורתו אך זהה במהותו. "אה טוב..." סרקסטי במיוחד מהצד שלי הוא החץ הראשון שנשלח להתגרות באויב, ומייד הצבאות מסתערים. טעות אסטרטגית לפה או לשם, האיזון נשמר פחות או יותר. אני גנרל שגוזר על גדודים שלמים של מילים להיהרג לשווא. די מהר מערכי הקרב מתפרקים, ומכאן הדברים נתונים לאלתורים. קבוצות מילים סתמיות מסתובבות ללא תכלית ותוקפות אחת את השנייה סתם. וכבר לא כל כך ברור מי מהמילים שייכת למי, כי כל מילה שנזרקת תוקפת גם את המילים שלה וגם את המילים שלי. הקרב נגמר כש"פרידה" ו"בואי ניקח הפסקה" מסיימות לאבד את משמעותן סופית. ואז שקט. כזה שלאף אחד מאיתנו אין מה ל</div>Wed, 31 Dec 2014 20:58:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14260112http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14260112http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14259924<div align="right" dir="rtl">מעלה לכאן קטע שהתחלתי לכתוב לפני חצי שנה, והיום מצאתי אותו וסיימתי אותו. אני, עצמי, אנוכי, עבדך הנאמן וסחבק רוב האנשים מגיעים הביתה אחרי יום עבודה קשה וחולצים נעליים. אני לעומתם מתיישב במרפסת וחולץ את עצמי לחמישה חלקים: אני, עצמי, אנוכי, עבדך הנאמן וסחבק. סחבק מתחיל לגלגל ג'וינט, בעוד אני מגלגל לעצמי עיניים על הויכוח שנרקם בין אנוכי לעבדך הנאמן על השאלה האם זה בסדר להיות אנוכי בציבור הרחב או שמא עליך להיות אנוכי רק כלפי פנים ולטייח את זה כלפי חוץ באמצעות כינוי כמו עבדך הנאמן. עצמי מחזיר גילגול עיניים לאות הבנה. אני מסתדר עם עצמי די טוב, אבל השלושה האחרים... עם פיצולי אישיות כאלו מי צריך אויבים? פתאום דפיקה בדלת. כזו שמאחוריה יש בחורה ארוזה בשמלת ערב סקסית ביותר. כולנו קפצים בבת אחת ומתאחדים לבנאדם אחד, והבנאדם הזה צועק פה אחד "פתוח!". הבחורהנכנסת ופתאום כולנו שמים לב לכך שסחבק שכח את הג'וינט שלו על הספה ממול. הג'וינט עדיין בוער. "ביזבוז של חומר טוב!" צועק סחבק בקשר התוך-מוחי. "זה ישרוף את הספה, אידיוט!" עונה אנוכי. אני תופס את היד של סחבק שנייה לפני שזה קופץ לנו מתוך הפה כדי להצ</div>Wed, 31 Dec 2014 15:35:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14259924http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14259924http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14258758<div align="right" dir="rtl"> כשהוטל מס שחר, מס המחייב משפחות להעביר כל חודש עשרים אגורות לגוגולת לחשבון הבנק שלי, החלה הארץ גועשת ורועשת. עד מהרה החלו הפגנות ענק בכיכר המדינה כנגד אותו פרזיט עושק שכותב את אותן השורות אותן אתם קוראים כעת. למה דווקא אליי העבירו את הכסף אתם שואלים? כי ככה, כך רצו המספרים בהגרלה, כך רצו קוביותיו של אלוהים ולכן כך קרה. חשוב לציין שהמס כנראה לא גזל לחם מפיו של אף אחד, ובכל זאת, לאן שלא הפנתי מבטי נתקלתי בכתובות גראפיטי הקוראות לשרוף אותי בעודי בחיים. לא נבהלתי. באמצעות המיליונים שהרווחתי ממס שחר שכרתי לי מספר שומרי ראש, ממש מיליציה קטנה, שתגן עליי מפני ההמון המשולהב. ואכן, למעט המקרה בו מספר אלמונים הצליחו לגנוב את הסמל של המכונית שלי ולהציגו לתיקשורת, הצלחתי להעביר את זמני בווילה המפוארת שלי בסביון באין מפריע. אך מצב עניינים זה לא החזיק זמן רב, ועד מהרה הצליחו מאה חברי כנסת מכל מגוון הקשת הפוליטית להגיע להסכמה ולחוקק את "חוק המוות לשחר": חוק הקובע שלמרות שאינני הנאצים ואינני עוזריהם ניתן להוציא אותי להורג, בעוון זילזול כה עמוק בעם שלי. וכך, בחסות הרעש שהקים מס שחר המשיכו חברי הכנסת לא</div>Mon, 29 Dec 2014 00:30:00 +0200shaharby7@gmail.com (shnitzel von kllast)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750371&blogcode=14258758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750371&blog=14258758