שיר שכתבתי לפני כמה שנים ועכשיו מצאתי את הטיוטה שלו במגירה.
(תודה לאל שאני לא עושה שם פסח כמו שאמא מבקשת)
מרווה את ליבי
מה אוכל לעשות נגד כל הזמן
שמתעתע אותי ומשאיר סימן
ואיך אתה לוקח לי את הכוח
כך משאיר אותי מופקרת לרוח
ואיפה אקבור את הזיכרון
שממנו נולד השיברון
שמקשה לי על הנשמה
לוקח גם את אחרונת הנשימה
שסוגר אותי במבטך
ומשאיר אותי אילמת מול מילתך
פזמון:
אם ישאלו לאן הלכתי
אל תספר שברחתי
שהפחד השתלט על רגליי
תשקר, תגיד שאתה לא שוכח את עיניי
ואל תוסיף מילה
רק בקש בשמי סליחה
שלא אשוב לעולם
אם תמצא אנשים שחסרוני הוא בדידותם
בלעדייך אני כמו שדה בבצורת
וליטוף של אחר גורם לצמרמורת
כמה עוד אפשר להילחם בכאב
שגורם לי להרגיש לא לבד עם הלב
ולא במרחק אני לך כנועה
עדיין מרגישה שבין ידייך כלואה
ומתי יגיע הזמן שאנצח אותך
אוכל לעמוד מאושרת מול דמותך
בלי שארגיש שיש מישהי במקומי
שאתה לא מרגיש את חסרוני
שיש לך למה לצפות למחר
ושחזרתי לבקש סליחה מאוחר
פזמון חוזר..
ואם תראה שחזרתי
זה רק בגלל שהאמנתי
בי וגם בך
כי חשבתי שהתעורר בך כאבך
וזה אתה שזורם בגופי ובדמי
זה שאתה שכמו נחל מרווה את ליבי
זה כ"כ ישן שאני לא זוכרת על מי השיר ומה הוא גרם לי להרגיש אבל בכל אופן עכשיו שמצאתי אותו אני משתגעת כמה זה נכון לגביי גם עכשיו עם כל המצב הזה עם יניב.
אשמח לתגובות.
ואיך יניב אומר?
שבוע טוב ומלא בשורות טובות בע"ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
