זה מה שאני עושה יום שישי בלילה- חושבת עלייך.
העובדה שאני כועסת עלייך, או אמורה לפחות, לא מזיזה לי.
העובדה שלא דיברנו שבוע גם לא עוצרת בעדי.
אני שואלת את עצמי מה עוד אתה צריך לעשות כדי שאני אשנא אותך, אפילו קצת. או לחילופין מה אני צריכה לעשות כדי שתתאהב בי.
זה כבר ממזמן לא חלק ממשחק. הפסקתי לספור את הצעדים ואני אפילו מרשה לעצמי להפסיד פה ושם. אני רק רוצה שתתאהב בי, כמו שאנשים נורמלים רוצים.
אני רוצה להרגיש את הזיפים שלך ולדעת שאני האישה היחידה שמתרקפת עליהם.
אני רוצה לראות את החיוך שלך ולהרגיש שזה בגללי.
להריח אותך אחרי משחק כדורגל.
לרצות אותך גם שרע לי.
אני פשוט לא מאמינה שאני מדברת ככה על גבר. זה נשמע כמו גירסה נואשת ולא מוצלחת שלי. גירסה שאני בעבר הייתי נחרדת ממנה (אה אופס גם אני בהווה נחרדת ממנה).
מה יש לי? מה עובר עלי?
איפה אני שלא מחפשת קשר מחייב ובורחת מהנורמליות? זאת שלא מחפשת אהבה אצל גבר ובטח שלא משענת.
רק חסר לי לצייר לבבות סביב השם שלו.
נ.ב: הוא שבר את השיא! אנחנו ביחד 3 חודשים. -אם אפשר להגיד על היזיזות/יחסים פתוחים (נשבעת שאיבדתי את הכיוון) ביחד-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
