החיים על פי דנה.

איך היום הכי כיפי ושמח בשנה הפך ליום כזה חרא- מלא בדמעות?

-

כשהייתי קטנה, ולא היה לי כוח ללכת להתקלח וישר הייתי נכנסת בשקט בשקט למיטה,

בלי שאמא או אבא ישמו לב שלא התקלחתי- לא משנה מה- אמא הייתה עולה עליי.

תמיד תמיד הייתה יודעת, וכשזה היה קורה היא הייתה מנסה לשכנע אותי להיכנס למקלחת.

באיזשהו שלב זה היה תמיד נגמר במשפט הבא- ''בואי, תבטיחי לי שתיכנסי למקלחת. כן, כן, אל תתווכחי! קדימה- חיבוק של כוח ולמקלחת!''

'חיבוק של כוח'. חיבוק של כוח זה היה כמו הנשיקה המרפאת על הפצע של כל ההורים.

רק החיבוק של כוח זה החיבוק הכי מוחץ שאפשר, כאילו אתה מנסה להעביר את הכוח שלך לבנאדם השני.

מובן שאמא שלי לא השתמשה ב-כ-ל הכוח שלה אחרת הייתה שוברת לי משהו או שהייתי נחנקת למוות, אבל זה בערך היה העיקרון.

החיבוק הזה אף פעם לא עבד. אבל רציתי לתת לאמא הרגשה שהיא באמת יכולה לתת לי כוח ככה, כי אהבתי את החיבוקים האלה.

אז תמיד הייתי מקפצת להתקלח או לצחצח שיניים או ללבוש את הפיג'מה... עד שהחיבוק הזה התחיל ממש לתת לי כוח.

באמת- היום אמא שלי תתן לי חיבוק של כוח, אני ארגיש יותר טוב, אני ארגיש שיש לי עוד קצת אנרגיות- חזקהץ

-

אתמול בערב, הייתי בחגיגות של העיר העתיקה שלנו. הביאו את הלהקה 'אתניקס' ואת פבלו רוזנברג או משהו כזה.

וממש נהינתי אתמול. באמת שנהינתי. צרחתי ורקדתי לכול מיני שירי רוק לא מוכרים עם חברים. היה כיף.

בהדגש על היה. גיא היה אמור להסיע את מאיה שי עוז ואותי אל הבית של ניתאי. אבל גם לי רצתה לנסוע איתו ומאיה שי עוז ואני לא רצינו עדיין לנסוע.

זה לא כזה רחוק. מרחק הליכה של 20 דקות בערך. יהיה זמן לדבר וצחוקים וזה. לפחות זה מה שחשבתי.

אחרי שהלכנו איזה 5 דקות התחיל להיות שקט אז שאלתי את עוז אם אלון והוא בכל זאת נוסעים לקאמפ בקיץ.

התשובה ההיתה כזאת; ''אני לא חושב... כאילו נראלי שלא אחרי מה שקרה עם אמא שלו וזה...'' ישר קפצתי 'אוי לא' הייתה המחשבה היחידה שעברה לי בראש.

''מה קרה לאמא שלו?'' שאלתי. הכול קרה כל כך מהר ''היא סוג של צמח. כאילו לא צמח סוג של קומה או משו.. לא יודע..  רוב הסיכויים שהיא לא תתעורר או את יודעת... תמות.''

לא היה לי זמן לעקל. היה לי כאב ראש נוראי. לא חשבתי על כלום. בהיתי באוויר. כל מה שעשיתי לא היה במודע.

מסתבר שהיא הייתה חולה שנתיים בסרטן. לא שאלתי איזה. לא רציתי לדעת. הייתה בטוחה שאני אבכה. אצרח. אכה.

זה לא אמור לקרות. זה פשוט לא. נשים אמור לחיות, לעבוד בשביל הכסף שלהם, להתאהב או להיות אנשי קריירה, להוליד ילדים אם הם רוצים.

להיות בברית מילה שלהם, בבר/ת מצווה שלהם, בחתונה שלהם, לשמור על הנכדים שלהם. לחיות באושר. 

וכשהם הולכים לעולמם, הם יעשו את זה בלב שלם, כשכול מה שצריך להיעשות נעשה, שכל הקצוות סגורים.

זה מה שאמור לקרות.

לא לעשות חצי מהדברים ופשוט.... ללכת. לנטוש. סתם ככה. אני חס וחלילה לא מאשימה אף אחד חוץ מהטבע. מהעולם.

עולם אכזר יש לנו.

-

כל מה שרציתי לעשות עד לפני יומיים היה להעיף לאלון סטירה. שיתעורר כבר. שיפסיק להציק לי. שיפסיק להיות כזה רע לפעמים.

לא רק לי. אבל בעיקר.לא פעם באמצע שיעור משעמם הייתי מרפרפת בעיניים על כל הכיתה כי משעמם לי ונתקעת על הדמות שלו- בוהה באוויר.

הוא פשוט במשך דקות בוהה באוויר עם עיניים פעורות. כאילו הוא לא נמצא בכיתה בכלל. כאילו הוא צופה במשהו.

כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לתת לו את החיבוק של כוח. לא רק אחד. אני רוצה לתת לו את כל חיבוקי הכוח שאי פעם קיבלתי אני.

אבל אני לא רוצה לתת לו חיבוק של כוח כדי ש-''היי, אמא שלך מתה תמשיך בחיים שלך כבר'', לא.

אני רוצה לתת לו חיבוק של כוח ''הי, אל תדאג, מתישהו, אולי לא עכשיו אולי לא מחר, אבל מתישהו יהיה טוב.''

-

נקווה שיהיה טוב.

להתראות בינתיים.