שלוש שנים חיכיתי, שיגיע היום הזה בו אשתחרר ממג"ב, חיכיתי לסיים שירות סדיר קרבי. אני לא מתחרטת על אף שניה. אוהבת את השירות שלי, אבל מיציתי. התפקיד טוב, אבל אני כבר לא ילדה וצריכה לחיות ממשהו, צריכה להתפרנס כמו כל בן אדם.

תאריך השחרור מתקרב לו בצעדי ענק. אני כבר יכולה להתחיל לספור שבועות ואוטוטו גם ימים.

ועכשיו זה הרגע בו אני מתחילה לחשוש ממה שיהיה כשאצא מחוץ למסגרת המגוננת הזאת.

אה כן, וגם אני מפחדת שאהיה רחוקה מדי ליותר מדי זמן מהנסיך שלי, שגר קרוב לבסיס שלי ורחוק מבית ההורים.

וכמובן אני מקווה שה"ג'וק" הזה של "עגלות" ייצא לו מהראש כמה שיותר מהר. כי אני לא אצליח לעמוד בזה.

אני חוששת מאוד, אבל אני סומכת עליו.

אני מאוהבת.

אני כבר מתה להגיד לו "אני אוהבת אותך" ולהתכוון לזה עם מכל הלב.

אני מתגעגעת אליו בכל שניה שאני לא איתו ומקווה שכך זה יישאר לתמיד.