עברו כמעט שלושה חודשים מאז הפרידה. שזה יותר זמן ממה שהיינו יחד.

אני לא מצליחה להתגבר על האובדן. התאהבתי בו, ואני עדיין מאוהבת בבחור ההוא שהכרתי לפני כמעט חצי שנה.

אני מרגישה שאני מתאבלת על הקשר הזה. כאילו שאותו בחור שאהבתי מת ולא הייתה לו ברירה, אלא לעזוב אותי כנגד רצונו.

במציאות, זה לא כך. הייתה לו הבחירה והוא בחר לפרק את מערכת היחסים הזו בטענה שזהו "עיתוי גרוע".

זה לא שאני פתי. זה לא שאני חסרת אופי ו/או גב. פשוט האהבה שלי אליו עיוורה אותי ובעצם, מעוורת אותי עד עכשיו.

אני כבר לא באמת בטוחה למה ולמי אני מתגעגעת. אני לא יודעת אם אזהה את הבחור שהתאהבתי בו אם אפגש איתו שוב, במקרה או במכוון.

אני לא בטוחה אם הבחור שאליו אני מתגעגעת הוא אמיתי או שמא הכל אשליה שהמצאתי לעצמי בראש, בחור מדהים שכזה, חסר פגמים, אוהב בלי סוף, מוכן להקריב דברים מסויימים למען האהבה, למען זו שחשובה לו. או שמא היא רק חשבה שהיא חשובה (או הייתה חשובה) והיא בעצם טועה "ביג טיים".

איך יכולת פשוט להפנות לי גב וללכת?

אני מנסה להתקדם הלאה, אבל אין אחד שמשתווה לבחור הזה שאליו אני מתגעגעת כל כך, שעל מה שהיה לי איתו אני מתאבלת כבר כמעט שלושה חודשים, שהם יותר ממה שהיינו יחד.

ולי נשאר להמשיך לקוות, זה שכואב לך אולי לפחות כמו שכואב לי,

מאז שעזבת.

...

[עריכה 01:13]

הו מרפי, אמן תשרף באש הגיהנום כמו סטייק ששכחו אותו על האש עד שלא נשאר ממנו דבר.

בא לי למחוק אותו מהחברים. בא לי למחוק את הפייסבוק. ואני יודעת שעדיף שלא לעשות את זה בלהט הרגע, כי מחר אני אתחרט על זה.

אני צריכה לקום בעוד פחות מ-3 שעות ואני לא בטוחה שאצליח להרדם בכלל ואם כן, אז אין לי מושג איך אני אצליח לקום.

אני לא בטוחה מה אני אמורה לחשוב. אני שבורה.

בהתחשב בדברים שעשיתי בעבר, אני לא בטוחה שזה לא מגיע לי.

אבל הולך לכאוב לי משהו כמו נצח.