אני מתפוררת.

לאט לאט,

תא מת אחר עוד תא מהמוח שלי שכל שנשאר בו הוא דימיון וקצת שכל ישר.

אני שותקת,

בולעת עוד מחנק,נושכת קצת את השפה היבשה שממהרת להירטב ע''י דמעה. אחת. לא יותר.

זה הכל אני לבין עצמי לבין הראש שלי. אני כנגד הכל.

אני לא יכולה להוציא הגה. הקרובים לא מבינים,מבחינת האחרים אני קרחון שלא ניתן לשבור,המפלט בחו''ל והשאר... כבר לא כאן.

 ההתמכרות לקפאין מנדנדת לי את השינה. הלימודים הם הכל חוץ מחינוך. 

אני חזקה. אני אשרוד גם את זה.

אני מקווה.