אוחחח, כמה שאני שונאת להרגיש כמו נערה מתבגרת טיפוסית כשאני מתעצבנת על החברים שלי, מרגישה מכוערת וחסרת ביטחון עצמי, בוכה בכל רגע פנוי ובכלל מרגישה כל כך לבד בעולם.

כשהייתי קטנה יותר, בערך בגילאי 10-11, שמעתי המון סיפורים על גיל ההתבגרות ועל זה שזה גורם לך להיות עצבני ורגשני יותר ותמיד פחדתי מזה נורא. חשבתי שזה כמו מין שד שמשתלט לך על הגוף וגורם לך להרגיש כל מיני דברים שאתה בכלל לא רוצה להרגיש. בעצם, זה לא כל כך רחוק מזה.

אני בכלל לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. תמיד הייתי כל כך מלאת ביטחון עצמי והרגשתי כל כך טוב עם עצמי, הייתי הילדה הכי שמחה וקופצנית בכל מקום שהגעתי אליו. עכשיו אני עדיין שמחה וקופצנית אבל אם מישהו יסתכל רק טיפ-טיפה יותר קרוב הוא יראה שלא ככה אני באמת מרגישה ושבעצם אני כל כך רוצה שמישהו כבר יראה את זה. איך זה יכול להיות שאף אחד לא שם לב? ולמה אני ממשיכה להעמיד פנים שהכול בסדר, מתנהגת כרגיל ואז הולכת ונסגרת בתא שירותים, המקום היחיד שבו יש לי איכשהו פרטיות, ובוכה?

כתיבה עוזרת לי. כל פעם שאני מרגישה שכבר נמאס לי לגמרי ואני לא יכולה יותר, אני כותבת. אין לי משהו אחר לעשות. אבל השחרור של הכתיבה עוזר רק לכמה רגעים וזהו, אני חוזרת לשבת שם ולהרגיש שכל הגוף שלי עולה באש.

מה לעזאזל הבעיות שלי? למה אני לא מסוגלת פשוט ליהנות מדברים? למה בזבזתי היום חצי הפסקה בלכתוב במחברת שלי "אני שונאת אותך" שמופנים לחברה הכי טובה שלי? (אלוהים, אני מרגישה כל כך רע לגבי זה). למה אני מרגישה כל כך לבד למרות שיש לי חברים ומשפחה תומכת? למה אני מבלה את ההפסקות, בהן אני אמורה לבלות עם החברות שלי שיושבות בכיתה וצוחקות ומדברות, בתא שירותים מסריח?

אני אוהבת לפטור את עצמי מכל אחריות ולומר,"זה גיל ההתבגרות".