http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433על בלונים וגיטרותheCopyright 2026 בלון וגיטרה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/64/74/746433/misc/22771636.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12929250<div align="right" dir="rtl">אז ירד גשם מטורף לגמרי. בהתחלה זה היה רק טפטוף, ואני הלכתי לתחנת הרכבת. כשגיליתי שאני צריכה לחזור הגשם התחזק. לא דאגתי. אני אוהבת גשם. אבל אז הוא התחזק עוד יותר, הרבה יותר. בחיים לא הייתי רטובה כל כך. עברו מעט אנשים ברחוב, לכולם הייתה מטרייה, והם הסתכלו עליי במבט מוזר והמשיכו לרוץ. נפלתי להמון שלוליות וכבר היה מאוחר.היום הכי נורא בעולם עבר עליי, ורק רציתי להגיע הביתה. ידעתי שאין לי אפשרות. כל התיק שלי היה רטוב לגמרי, כולל תוכנו (אני נוהגת להסתובב עם תיק פתוח), המחברות והספרים רטובים לגמרי, שלא לדבר על הנעליים שנהרסו לחלוטין. אז הלכתי ברחוב, לא טורחת אפילו למהר, מרגישה כל כך לבד, מכוניות עוברות לידי. עמדתי על מדרכה מוגבהת לפני הכניסה לבית הספר, סתם ככה לבד, בלילה, ולא יכולתי להיכנס בגלל שהייתה שלולית פשוט ענקית בכניסה ופחדתי שהנעליים שלי, שהשרוכים כבר נפלו מהן, יפלו לתוך השלולית. שמעתי אנשים עוברים לידי ומדברים עליי, כמה אני רטובה ואיזה גשם יורד ולמה אני עומדת שם כמו מטומטמת, בלי מעיל אפילו. לא הצלחתי לעצור את הדמעות, והרגשתי פשוט נורא. ואז פתחתי לשנייה את העיניים שהסתנוורו מהדמעות.</div>Sat, 10 Dec 2011 21:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (בלון וגיטרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12929250http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746433&blog=12929250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12783987<div align="right" dir="rtl">אוחחח, כמה שאני שונאת להרגיש כמו נערה מתבגרת טיפוסית כשאני מתעצבנת על החברים שלי, מרגישה מכוערת וחסרת ביטחון עצמי, בוכה בכל רגע פנוי ובכלל מרגישה כל כך לבד בעולם. כשהייתי קטנה יותר, בערך בגילאי 10-11, שמעתי המון סיפורים על גיל ההתבגרות ועל זה שזה גורם לך להיות עצבני ורגשני יותר ותמיד פחדתי מזה נורא. חשבתי שזה כמו מין שד שמשתלט לך על הגוף וגורם לך להרגיש כל מיני דברים שאתה בכלל לא רוצה להרגיש. בעצם, זה לא כל כך רחוק מזה. אני בכלל לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. תמיד הייתי כל כך מלאת ביטחון עצמי והרגשתי כל כך טוב עם עצמי, הייתי הילדה הכי שמחה וקופצנית בכל מקום שהגעתי אליו. עכשיו אני עדיין שמחה וקופצנית אבל אם מישהו יסתכל רק טיפ-טיפה יותר קרוב הוא יראה שלא ככה אני באמת מרגישה ושבעצם אני כל כך רוצה שמישהו כבר יראה את זה. איך זה יכול להיות שאף אחד לא שם לב? ולמה אני ממשיכה להעמיד פנים שהכול בסדר, מתנהגת כרגיל ואז הולכת ונסגרת בתא שירותים, המקום היחיד שבו יש לי איכשהו פרטיות, ובוכה? כתיבה עוזרת לי. כל פעם שאני מרגישה שכבר נמאס לי לגמרי ואני לא יכולה יותר, אני כותבת. אין לי משהו אחר לעשו</div>Wed, 05 Oct 2011 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (בלון וגיטרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12783987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746433&blog=12783987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12740362<div align="right" dir="rtl">והיא שרטה את המראה. ואלו היו שריטות קטנטנות, שאי אפשר לראות אותן אלא אם מסתכלים ממש ממשמקרוב. אבל היא הסתכלה. והיא ראתה את השריטות. היא לא עשתה את זה מתוך שום רגש כעס מתפרץ אומשהו בסגנון. היא פשוט העבירה את הציפורניים שלה, הארוכות, החדות לכל אורך המראה. ומי שהסתכל סתם ככה לא יכל לראות. הוא היה יכול להעביר חיים שלמים מולהמראה, להתארגן, להתלבש, להוציא לשון מול המראה. לגלות שם את עצמו. אבל הוא לא יכול היהלראות את השריטות שהיא עשתה שם, בעדינות ובלי ללחוץ חזק מדי. אבל היא ראתה. כי היא הסתכלה מקרוב, ממש מקרוב. היא הייתה מוכנה אפילו לבוא לשם עם פנס,או עם זכוכית מגדלת, אם היה בזה צורך. היא חיפשה את השריטות שאף אחד לא ראה, אףאחד חוץ ממנה. וכשהם סוף סוף הצליחו לראות, כבר היה מאוחר מדי.</div>Sun, 11 Sep 2011 17:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (בלון וגיטרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12740362http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746433&blog=12740362http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12532846<div align="right" dir="rtl"> שמאלני וימני. מה זה ההגדרות האלה? מה הן בעצם אומרות? איך בן אדם יכול להסכים לחלוטין עם כל דעותיה של קבוצה מסוימת, בנושאים שונים? מתברר שילדים בגילי הופכים הכול לפשוט הרבה יותר. כדי שלא יצטרכו להבין בדעות רבות כל כך, הם פשוט הפכו שמאלני ל "אוהב ערבים" (משום מה זה מזכיר לי את המונח "מחבק עצים") וימני ל "שונא ערבים". אם ההגדרות הן פשוטות כל כך, הייתם מצפים שקבוצת "מחבקי הערבים" תקבל קצת יותר תמיכה, מכיוון שכולנו אומרים כל הזמן כמה אנחנו רוצים שלום. ושיפסיקו כבר המלחמות. וביום הזיכרון לרבין מוחים דמעה בשביל הדמוקרטיה ואפשור הבעת דעות מגוונות, ויום אחרי זה מסננים שוב "הערבים האלה". לא מזמן נתקלתי בסקר בפייסבוק ששאל "שאמלני או ימני?". האפשרות המקובלת ביותר הייתה "בעד שואה לערבים". אפילו לא עידנו את ההגדרה. שואה. המילה שצורמת לכולנו. איך העיזו הנאצים להיות חסרי לב כל כך? מתברר שזה לא כל כך מפליא כמו שחושבים. האפשרות השנייה, גם היא פופולרית, הייתה "ימני קיצוני". שזה, בשבילם, "שונא ערבים". ומתברר ש שונא ערבים=טוב. ועוד לא התחלנו אפילו. אחרי ה "בעד שואה לערבים" נתקלתי ב "בעד להרוג את כל</div>Fri, 03 Jun 2011 18:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (בלון וגיטרה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746433&blogcode=12532846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746433&blog=12532846