תמיד אמרתי לעצמי שאני חסרת מזל. לא חשוב מה היה קורה בסופו של דבר קרה משהו רע.
אם זה משחק שהורדתי ופתאום לא עבד עם המקלדת שלי, או יום טוב שפתאום נהיה גרוע
כשהחבר של אמא החליט להיות עצבני, או אם רזיתי ואז השמנתי בחזרה 10 ק"ג.
היום אני מבינה שמה שגורר את כל זה זו השנאה העצמית שלי, כי אם הייתה לי הערכה עצמית הייתי
רואה את הטוב שקורה לי והרע כבר לא היה "קיים". אבל מה אני אעשה שאני רוצה
לבכות כשאני מסתכלת במראה, או כשהמוות נהפך למשהו עדין וטהור שיכול להציל אותי.
אני מרגישה אותו קרוב, נושף לי בעורף.. אבל קשה לי להגיע אליו. אני לא רוצה לפגוע באף אחד
בדרכי לגאולה. קשה לי לנשום בזמן האחרון, כשאני נושמת עמוק יש כאב חד.
כל הדברים הטובים בחיים שלי נגמרים אחד, אחד... אולי כבר הגיע הזמן? מתי אוכל כבר לעזוב?
כואב לי לחיות כאן, השנאה שלי כלפי האנושות רק מתבגרת כל יום ויום וזו שאלה של זמן.