הלוואי שכולם ישנאו אותי עד כדי כך שלא יישארו רחמים. שאמא שלי תמצא משמעות אמיתית
ושלא תצטרך אותי יותר. הלוואי שאהיה חופשיה מאהבה, מרחמים, מהזדהות. חופשיה בצורה
האמיתית. ואוכל לעזוב, לעוף, לטבוע, לקפוץ אל תוך המוות. בריכה מלאה בשחור והרבה כוכבים.
מה מרגישים לפני שעוזבים? השחור משתלט על העיניים, הפחד מטריף את כל החושים ורוצים
לחזור.. "אני לא רוצה למות.." אבל הנשימה מסתיימת, הפעימות האחרונות. השחור השתלט לחלוטין.
- - -
אני מרוצה כשאני לבד, אבל אני בודדה ברמות שלא יתוארו. לפעמים הודעה קטנה יכולה לעשות
את כל ההבדל, אבל תמיד ידעתי שאני לבד, ותמיד אהיה. כי המשפחה שלי נמצאת ביבשת אחרת,
כי לאמא שלי יש עיסוקים משלה, כי כל החברויות שהיו לי אי פעם נגמרו מהסיבות הכי מטופשות
שיכלו להיות. לבד זה כואב. אבל לבד אפשר לעשות את כל הדברים שביחד אי אפשר, ולפעמים
הם יותר חשובים לי אפילו מהאהבה. כואב לי כ"כ. כל הזמן. גם כשאני אופטימית, גם כשכל
מה שאני מדברת עליו זה תכניות לעתיד וכל הטוב שיכל להיות, אבל כואב לי ורע לי. ואולי אני יוצרת
לעצמי את הגינהום הזה אבל יותר קל לבד. למרות שכואב. הלוואי שירו בי כבר אני
מדברת שטויות כל הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Niveouslily.