נעלבתי בצורה הכי עמוקה שאפשר. על המשפחה, על אלוהים (כשעוד האמנתי)
ובעצם על הכל. העלבון הפך להאשמה, ההאשמה הפכה לאשמה, האשמה הפכה
לשנאה עצמית וזו המחלה שלי. כשאני שונאת את עצמי אני הופכת לאגואיסטית, כי
אני חושבת רק על עצמי ועל העלבון שלי וכמה אני שונאת את כולם שגרמו לי לכך.
אני שונאת את עצמי ואת כולם על זה שהקאתי, שצמתי, שאני רואה במראה יצורה
מגעילה ודוחה שצריך להשמיד. אבל נמאס לי, אני רוצה להשתנות. אני רוצה לאהוב
את עצמי ואת החיים ולהיות שלמה עם מוות ועם זה שלא הכל מוגש על צלוחית כסף.
העונשים שלי אולי השתנו, אבל הם עדיין קיימים ונושמים את כל החמצן שאני צריכה,
ואני רוצה לנשום. אני רוצה להיות מסוגלת. וככה אני מתחילה את ה"מסע" הזה,
משהו מטומטם שהמצאתי לעצמי בראש, מן דרך שלווה וארוכה לעבר איזשהו אושר.