בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה על המושג "שמחה" וכמה שתמיד רציתי להרגיש את הרגש הזה לטווח יותר ארוך מכמה דקות או שעות.
בגלל היותי בן אדם דיי רציני בעל בעיות דיכאון וחרדות מידי פעם, שמחה זה משהו שאני מרגישה אולי ל5 דקות באקראיות, ולפעמים לכמה שעות במידה ואני נמצאת עם אנשים שקרובים אליי שיודעים לגרום לי לצחוק, ואפילו ברגעים האלו, יש בי רגעים של עצב ורייקנות, בסופו של היום אני אותו הבן אדם שתמיד הייתי.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי במצב שאני מעדיפה לא לספר על דברים טובים שקורים לי. ולמה? מהסיבה ששמתי לב שברגע שאתה מדבר יותר מידי על הדבר הטוב הזה או מספר אותו ליותר מבן אדם אחד (במקרים מסוימים אפילו זה יותר מידי) משהו רע חייב לקרות ולהרוס את זה.
לפעמים זה מצב שבו פגשת בן אדם והיה לך טוב, ואז רגע אחריי משהו נהרס כאילו זה בכלל לא קרה, או שהיה לך יום טוב ואחריי כמה שניות המצב רוח חוזר למצב הדיכאוני שלו, אז מה הטעם לספר על מה שקרה אם בכל מקרה אני עצובה עכשיו ומה שקרה הוא סתם זיכרון שגורם לך להבין כמה שאתה באמת עצוב.

כל כך הרבה אנשים רודפים אחריי השמחה ורוצים את זה, אבל בסופו של דבר אם אני מרגישה שמחה, אני יודעת שברגע שמשהו יפגע בי, זה יכאב הרבה יותר מאשר כשאני נמצאת במצב שבו המצב רוח שלי מדוכדך ואני כבר בקושי מרגישה משהו וזה לא משפיע יותר מידי עליי.
לפעמים אני חושבת שבדיוק מהסיבה הזו אני לא רודפת אחריי האושר יותר ונהייתי הבן אדם שאני כבר מגיל קטן, בסופו של דבר, אצלי זה רק אזהרה שמשהו רע יקרה לי ולכן אני לא רואה את הצורך הגדול בלהרגיש את התחושה הזו.
אני לא אשקר ואגיד שזה רגש שאני שונאת, זאת הרגשה מאוד נעימה וכשאני מרגישה אותה, העולם נראה כל כך יפה ואני מרגישה הכי נפלא שיש, והלוואי שיכולתי להרגיש ככה לתקופה ארוכה יותר.
ואם להיות לגמרי כנה, אולי אני טועה, אולי ההגדרה שלי לאושר ושמחה היא מאוד שונה ממה שאנשים אחרים מתארים, אולי אני פוחדת להרגיש את זה כי אני יודעת שאני אפגע וארגיש זוועה שוב, כך או כך, זה לא קל כשהחיים שלך רייקנים ואין לך סיבה להתעורר ואתה מוצא את עצמך שותה קפה וחוזר לישון כי פשוט אין לך סיבה להיות ער ואין לך שום תשוקה לשום דבר.

ועכשיו בלי קשר לאושר וכדומה, אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול זה בני אדם שמודעים לבעיה שלי ואומרים את הדבר הטיפוסי לומר "תתעודדי את עוד צעירה, החיים יפה, מה את כזאת דיכאונית" תשתקו, אולי הכוונות שלכם הן טובות, אבל זה מוציא אותכם כאלה שיטחיים לפעמים, אם אתם לא מסוגלים להבין שיש אנשים שהמוח שלהם פועל אחרת,ויש לכם את החוצפה לצחוק על זה או אפילו לריב, פשוט עדיף שתסתמו את הפה שלכם, כי אתם לא יודעים מה עברנו ולמה אנחנו נהיינו האנשים שאנחנו עכשיו.