עכשיו כשחשבתי על כך,על כמה שפעם הייתי כותבת בבלוג לפחות פעם פעמיים בשבוע אם לא יותר,וכיום? אני לא חושבת שבכלל אני זוכרת איך כותבים,
החלטתי לנסות לכתוב פוסט.
המון עובר לי בחיים,המון - אבל בעצם כלום. אני חושבת שבימים האחרונים אני מנסה לבנות את עצמי מחדש,מנסה לרדת כמה קילו, להסתפר קצר, לסדר גבות,כמו שתמיד אומרים שהשינוי מבפנים בא מבחוץ? אז זהו,שאני מנסה את הקטע של המבחוץ אבל אני חושבת שזה לא הולך, אז יש סיכוי שאנסה עוד מעט פשוט לעשות את זה מבפנים.
אבל איך בכלל עושים דבר כזה?כלומר הדברים שאני רוצה לשנות,מוכחה לשנות הם אינם דברים רעים בהכרח,אלו רק המוקדים היחידים שיש לי להתעסק בהם בזמן הזה,בזמן הזה ששום דבר לא זז,אז איך משנים דבר שלא בהכרח מוכרח להשתנות?משהו שאינו בשליטתי בכלל?
המחשבות האלה שהאמתי לא חשבתי אותם עד עכשיו,כלומר כן,אבל לפחות לא הוצאתי אותם החוצה כלפי עצמי בתהיה,גרמו לי לחשוב על
הארי פוטר - הסטייה המשמעותית ביותר בחיי. איך אדם,הארי, לא משנה אם אדם מציאותי או לא, נלקח מן המקום הכי נורמלי בעולם,מהמקום הכי שפל שילד בן 10 יכול להיות, למקום הכי לא מציאותי שיש,או ליתר דיוק - קסום.
ואז בן אדם מוצא את המקום שלו,מוצא חברים,משפחה אמיתית,תחומי עניין, וכך חייו מסתדרים בשניה.
אז מה אם יש אדם אחד רע,אדם אחד רע מכל העולם,אחד! נכון יש כמה מעצבנים שמעלים את הקריזה,אבל אלו אנשים שמביאים להם כאפה והם שותקים.
ואז אם יש אדם שקורא את הספר,כעיקרון - אני. ויודע שהמקום האמיתי שלו הוא שם,בין כל הקסמים, ולא בגלל שאפשר לעשות קסמים,בכלל לא.
בגלל האויריה,בגלל שהכל כל כך זוהר כל הזמן,שאנשים שם לא עושים הפליה על פי דת ומין,או סתם על פי דעות. שלכולם שם יש משהו משותף,משהו עוצמתי ומדהים שיכול למלא חללים שלמים.
אולי אז הייתי מאושרת?אולי אז הייתי מוצאת את המקום המתאים לי?
וכבר עברתי את גיל 11,ואין שום מכתב בתיבת דואר,ואין שום אדם גדול מימדים שדופק לי בדלת,זה אומר שלא נבחרתי לחיות בעולם הקסום הזה?
אז מה אדם כמוני יכול לעשות?לדעת שאין שום מקום,שום אדם בעולם ואפילו לא יחיד שיכול לתת לי את התחושת שייכות הזאתי שכל אדם מרגיש לפחות בסביבת אדם אחד.
אז מה נותר לי לעשות? לקרוא בפעם ה19 את הספרים הקסומים?לראות את הסרטים?את זה יעשה.
אבל מה יועיל לי בלמצוא את מקומי בחברה,אם הדבר שאני הכי נהנת ממנו בעולם הוא לברוח ממנה?
אז אני מנסה להשתנות,כלפי חוץ ופנים,למרות שאנשים רבים יאמרו שזה אינו הדבר הנכון לעשות,או שזהו דבר שאינו ביכולתי לעשות,אני גם חושבת כך.
אבל מה עוד אפשר?
אני צריכה תחביב,עוד אחד לרשימה עד שאעבור לתחביב הבא.
צריכה תחביב,ולדבוק בו,אחרת אין לי שום דבר להתמיד בשבילו כל בוקר.
ולכבוד הפוסט,שאני כבר לא זוכרת איך ניתן לחתום פוסט,הדבר היחיד שעולה לי בראש הינו:
אני אוהבת אותך,
נשתמע,
זבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
