היום בצהריים, כרגיל, לא רצית ללכת לבריכה. טענת שאתה כלל לא יודע לשחות. כשהיית במים הסרטתי אותך שוחה כל כך יפה וצחקתי שמהיום לא יהיה לך תירוצים אבל המדריכה שלך שכבר למדה להכיר אותך אמרה לי בחצי קריצה "אל תדאגי הבן שלך כבר ימצא מה להגיד בפעם הבאה כדי לא לבוא לבריכה"

אחר כך בשקיעה, ישבתי היום מול הים ולא הצלחתי ליהנות ולשמוח כי הראש היה מלא בדאגות וחשבתי לעצמי שהלוואי ולא היה לי סרטן שמדאיג כל כך ותופס את כל הראש אבל אז נזכרתי בסצנה מהבריכה והבנתי שהסרטן הוא רק תירוץ והדאגה היא פה שלא על מנת ללכת ושהרפואה האמיתית שאני זקוקה לה היא רפואה מהדאגה, מהיצר הרע של הגאווה כי לדאוג זה להחזיק הנחה מאד מוטעית שהדברים אמורים להיות בידיים שלי, שהכול צריך להתנהל באופן שבו אני רוצה.

קצת לפני הלילה של היום הזה פגשתי "במקרה" בחורה מקסימה שעוברת ניסיונות לא קלים בחיים אבל האור שיוצא לה מהפנים בכוחו להאיר את חושך של מתים וזה הזכיר לי שוב שהעולם הזה הוא עולם של שקר ובלבולים.