חזרנו מחופשה.

אנשים שואלים איך היה ואני מחייכת ולא עונה.

וכי מה אענה?! שכל רגע ורגע היה בשבילי כמו קסם ופלא וחסד שלא יתואר.

אני והילדים, הילדים ואני, שבעה ימים ושישה לילות. הכי ביחד שיש.

רגליים קטנות עלו על פניי במיטה, ראשים מתנדנדים נשענו עלי בנסיעות, אצבעות שמנמנות צבטו אותי מרוב שעמום בטיסה ורגליים שהיטלטלו בפראות על רכבל בין שמיים וארץ, הפריחו לי את הנשמה. 

צחקנו, בכינו, רבנו והשלמנו. חפפנו ראשים, עשינו כינים, אכלנו ביצים (והרבה!), חיסלנו ממתקים וחיקינו את שפת המקומיים.

ואף אחד לא ידע.

וכי איך ידעו?! שכל רגע של יחד נשקל ונמדד, שזה כל כך לא מובן מאליו.

ששבעה ימים ושישה לילות עמוסים רגעים, נדחפו למגירת הזיכרונות המתוקים ונשמרו לימים אחרים.

רקדנו יחד לצלילי מוסיקה זרה וסוחפת ואני לך הושטתי את היד הבריאה, לא זו הכואבת. כשדיברתם על חופשה של השנה הבאה, השתיקה שלי הרעישה נורא וכששאלתם מתי יבוא לנו תינוק, החנקתי אנחה,

כשהתרפקתם על המיטות בבית חזרה שאלתי עת עצמי עד מתי תגעגעו רק למיטה.

ואף אחד לא ידע. כמה אושר. כמה אהבה.

ואף אחד לא ידע. כמה פחד. כמה חרדה.