לאנשים לא כל כך נעים ממני. יותר נכון לא נעים להם מעצמם כשאני בסביבה והאמת שזה די מובן.

לא מזמן מישהי אמרה לי שאני בטח לועגת לה על השטויות שמעסיקות אותה ואני חיפפתי אותה באיזה מן תשובה דיפלומטית אבל האמת היא שזה גרם לי לחשוב ולהגיע למסקנה שזה פשוט לא נכון.

דווקא נראה לי מאד חשוב לעסוק במכירות סוף עונה ובצבעים של וילונות ובתסרוקות וגוונים וציפורניים צבועות. באמת.

גם מהמקום שלי, שמקובל לחשוב שממנו רואים את העולם בעיניים יותר מציאותיות וממוקדות, גם מפה, המניקור נראה כמו משהו די ראוי. באמת.

וזה לא שאין דברים חשובים אחרים, כמו לבלות עם המשפחה ולהביע אהבה ולצייר ולפסל ולעשות את העולם למקום טוב יותר אבל כשאני שומעת חברה מתבכיינת על תספורת גרועה, ליבי איתה ובעיניי אין דבר ראוי מזה לאותו רגע.

ולכן זה לא מפתיע שכשחברה מתבכיינת על יחסים עם החמות, אני מוצאת את עצמי מקנאה בה. כנראה שאני תופסת את ההתקטננות הזאת כסימן לבריאות ושפיות, מה שדי חסר לי בתקופה האחרונה.

אבל מה שכן מצער אותי וגורם לי להיות שיפוטית זה כשאני רואה אנשים שלוקחים ללב. כשאני רואה חברה שבאמת מוטרדת מהמשקל שלה, ממש ממש מוטרדת עד כדי כך שזה פוגע לה במצב הרוח ובהנאה משאר התחומים שהחיים מציעים, אז כבר קשה לי. אז בא לי לקחת אותה ולנער אותה ולהגיד לה "הי מותק, נראה לי שפספסת משהו, להתלונן ולקטר אמור להיות כייף! קחי לך את הזמן שאת צריכה כדי לשחרר לחצים ואי נחת אבל תקפידי שהדבר יקרה בגבולות הטעם הטוב, כי אחרת את עלולה להצטער יום אחד על מה שפספסת בדרך!"

אבל כרגיל, אני לא אומרת כי חבל על המילים. יש דברים שלומדים רק דרך החוויה.

וזה לא אומר שאני מחכה שמישהו מהיקרים שלי יעמוד במקום שלי ויגיע לתובנות, חלילה.

זה כן אומר שאני משתדלת לחיות את שארית חיי בהתאם לתפיסה שלי ומקווה שהלמידה והתובנה של אלו שסביבי תהיה דרך מה שנקרא "דוגמא אישית" .

ואני כל כך מקווה להיות ראויה לצמד המילים הגדולות האלה.

שלכם, אני.