לקח לי זמן להבין את זה ולקח לי זמן לקבל את זה שהגוף שם את עצמו במקום ראשון למרות שהוא לא.

זה כל כך מתסכל שהעייפות עושה לי לצעוק עליכם, שהצורך במתוק מוריד לי את הרמה בכתיבה ושגלי החום גורמים לי לצפצף למכונית שזוחלת לפניי.

אני מוחה כי זה לא פייר, זה לא אמור להיות ככה.

כי האהבה שלי אליכם היא מעל הכול, גם מעל העייפות, והמשמעות שאני מוצאת בכתיבה, מה לה ולנפילות סוכר, והסובלנות שלי איך היא ככה מתפוגגת למול תופעות גיל הבלות.

אבל כנראה שככה זה.

כי כנראה זה מה שאנחנו, נשמות גדולות שתקועות בתוך גוף קטן ותובעני.

ואני יכולה להמשיך למחות אבל אלו הם חוקי המשחק שלא אני המצאתי.

ובינתיים אני מנסה לסלוח לעצמי על שישנתי היום במקום להיות איתכם.